אביתר בנאי: "התורה היא מעיין של חיים. אני מאוהב בה"

"כל החיים שלי אני בורח מכאב. כל החיים שלי היו מלאים בכאב. ביחס מקביל. כמה שברחתי יותר גם הכאב גדל", במילים אלו פותח האמן אביתר בנאי, 48, את המונולוג שלו ב-'7 לילות'. "אדם במנוסה לא שם לב, לא נושם. אדם במנוסה לא יכול לאהוב. לפני 6 שנים, כשמאיר ז"ל, אחי, חלה, משהו בתוכי עצר. לא נותר בי כוח לנוס. זה היה מבהיל. חשבתי שאם אפגוש את הכאב שלי, את השנאה העצמית, את הבושה והאשמה, את הפחד, את האמת, אני אבלע בתוכם. אאבד את כל הבניין הנפלא שבניתי. קריירה. משפחה. חיים של תורה. זוגיות. פרנסה. זה לא מה שקרה. לאבד את הנעורים. להסכים לוותר על מה שהיה ואינו".

"גדלתי בעומר ליד באר שבע", ממשיך בנאי בדבריו. "אבא שופט ואימא מנהלת תיכון מקיף. הורים עסוקים מאוד וגם מכילים ומפנקים. אורנה גדולה ממני ב-6 שנים. אפרת ב-10, מאיר ב-13. גדלתי די לבד. מפתח לבית בשרשרת גומי ירוקה. חוזר מבית ספר ומרים את התריס בסלון. טאץ' מי של סמנתה פוקס היה לי לנחמה וקירבה. שעמום רוחש בבטן. חרדה וריקנות היו חלק ממני מגיל צעיר. את הסיפור שלי למדתי לספר דרך העיניים האלה. ההגדרה העצמית שלי. העיניים שלי רגילות לראות את מה שחסר".

הזמר מציין את רשימת ההתמכרויות האפשריות שנמצאות בחיים: "ציפרלקס. סיגריות. אלכוהול. אוכל. פלאפונים. קריירות. חדשות. אינטרנט. תכניות ריאליטי. יחסים הרסניים. קהל. כל אלה יכולים להיות סוגים של התמכרות". הוא מוסיף כי "במובן מסוים הבמה יכולה להיות אחד השימושים שלי. להזריק אהבה ותחושה של גודל וערך. למלא את החלל שבפנים עם משהו מבחוץ. זה לא מחזיק. זה מגדיל את הבור. אם אני שונא את עצמי אי אפשר לקבל אהבה מבחוץ. זה רק יוצר דיסוננס ומתח. יש התמכרויות שצריך להפסיק לגמרי. אני לא נוגע באלכוהול, או בסיגריות. יש לי טלפון כשר כדי לא לשוטט באינטרנט ואני לא אוכל מתוקים. מאלה אני צריך לחדול וזהו. במה והופעות אלה המקומות הטובים והחשובים שיש לי בחיים. אני לא רוצה לחדול מהם יותר. להפך. היו שנים שלא אהבתי אותם בגלל השנאה העצמית והאשמה, בגלל תחושת שימוש והתמכרות. בגלל התלות באהבה של הקהל. אני מבין יותר ויותר שהבמה והמוזיקה זה המתנה שלי".

בנאי ממשיך וכותב על האמונה באלוקים: "אני צריך אלוקים. אוהב, נמצא, סלחני, מקשיב, סבלני. שמח במעט טוב שאני עושה. אני אוהב את התורה כל כך. היא מעיין של חיים. אני מאוהב בה. הבור שבבטן שלי לא יכול להתמלא מאהבה מבחוץ. הקשר שלי עם אלוקים ועם התורה, החיים הנקיים משימוש, לא מעלימים את הבור מהבטן. אבל כמו גיטרה, הבור הופך להיות תיבת תהודה ואני נולד שם. משם אני מנגן".

בנאי מציין כי לדעתו המסע הכי עמוק בחיים הוא הזוגיות: "הכל מתחיל שם והכל הולך לשם בסוף. קשר פיזי ונפשי וחיד בור של נשמות. זוגיות היא שיא העונג, אבל בשביל זה צריך לעבור הרבה. אמביוולנטיות הייתה מנת חלקי רוב חיי. רוצה ואז לא רוצה, מרגיש ואז לא מרגיש. ואז פתאום קירבה נפלאה ולב זורם. ושוב וחוזר חלילה, זרות וקירבה".

"זה שער שעמדתי מולו במשך שנים עד שיכולתי להיכנס בו ולבחור באשתי היחידה. עוד שער גדול להיכנס בו הוא האומץ לוותר על הנעורים. להסכים לקמטים, לכרס ולקו הלסת החדש. כל כמה זמן הזוגיות שלי עמדה בפני שער. כשהצלחנו לעבור את זה גילינו עולמות חדשים. אני לומד להיות בן זוג. לומד לאהוב. לא לוותר על עצמי, לא לתת מתוך ריצוי או מניפולציה. לא להיות ילד שצריך אימא. לעמוד עם עמוד שידרה. ללמוד לצאת מעצמי, לראות אותה באמת. שהטוב שלה יהיה מה שאני מבקש ולא רק את הטוב שלי".

"אני מבקש ללמוד לספר לה מה אני צריך ולא לצפות שהיא תבין לבד. אני מבקש לדעת מה אני מרגיש. מלא פעמים אני בכלל לא יודע מה אני מרגיש והרגש שלי מנהל אותי בסתר. יש משהו יותר גבוה מהרגשות המתחלפים שלי. יש בחירה, ברית, שם העונג הפנימי והפיזי מתחברים. זאת אהבה. וזאת המתנה הכי גדולה שיש בחיים. ואם אלוקים ירצה, אשתי ואני נשב על ספסל בגינה והנכדים ישחקו לידינו. על זה אני חולם", מסיים בנאי את דבריו.

אביתר בנאי בשיחה מרתקת עם הרב אורי זוהר והרב דן טיומקין. צפו: