בעקבות אתהלך: כיסא גלגלים מבלונים

טיפות הגשם קיפצו על השלוליות כילדים חסרי עול, רטובות עד לשד עצמותיהן. השלוליות עצמן פשטו זרועותיהן לצדדים, ונמתחו כאילו ניעורו זה עתה משנת לילה ערבה. בורות הניקוז כרעו תחת הנטל, והביטו בעיניהם החלולות ברחוב, שהפך תוך רגעים ספורים למיני נהר שוצף וגועש.

"שוב", אמר מר גרוס במורת רוח גלויה, "שוב זה קורה, כאילו לא דיברתי כלום".

"אמרת משהו, איזק?" שמיעתה של הגברת נחלשה לאחרונה, ואיזק גרוס הגביר את קולו.

"אמרתי ששוב הרחוב מוצף".

"זה לא בסיידר", אמרה הגברת ולגמה לגימה קטנה מכוס התה הרותחת. "המזכירה הבטיחה לך כבר לפני חודש שהעניין בטיפול. אני עצמי שמעתי את זה כשהרמתי את הטלפון בקו השני. היא ממש הבטיחה".

"הבטיחה. הבטיחה". גרוס תקע את מבטו בחלון. "אז הבטיחה לאיזה נודניק זקן. לאף אחד לא אכפת באמת מה שקורה פה. עד שלא יקרה משהו...".

"אנשים יכולים לחטוף דלקת ריאות. סכנת נפשות. ילדים יכולים ליפול. אולי לטבוע".

"עלולים...".

"מה?".

"שום דבר. רק תיקנתי אותך".

"אתה מה?".

"שום כלום".

"אבל מה אמרת?".

"לא משנה".

היא נאנחה וחזרה אל כוס התה שכבר החלה להתקרר קמעא. "אוה, איזו רוח! איזק, מה אתה עושה שם? סגור את החלון. איזו רוח פרצים! אתה שומע? סגור כבר את החלון. אתה מביא את הכפור לתוך התה שלי. איזק?".

אבל איזק היה רכון מעל החלון, וגופו מופקר לגמרי לאשד הטיפות. כאילו לא דיברה. כשהביטה אל גבו, נתקעה האנחה בגרונה ובמקומה נפלטה אנקת בהלה – הוא כמעט נופל!

"איזק!!!".

כשהחזיר אליה את מבטו חלפה בה צמרמורת. הוא היה מוכה אימה. זה היה מבט של מי שראה זה עתה את... לא, רק לא זה. אלוקים אדירים. רק לא מלאך המוות אצלם פה ברחוב. מתחת לבית.

אבל מרתה הייתה, לצערה, כבר למודת ניסיון בכגון דא.

איזק ניתר החוצה, שמא תידרש עזרה. בדרך לחץ על לחצן המצוקה שלהם, זה שהתקינו ליתר ביטחון בהגיעם לגיל גבורות.

תוך שבריר רגע השתעל המכשיר: "מרתה ואיזק גרוס? הכל בסדר?".

היא התבלבלה לרגע. איפה איזק? מה הם צריכים בכלל כרגע? "עזרה רפואית דחופה!" מצאה את עצמה עונה לבסוף. "לא בשבילנו. זה מישהו אחר שנמצא כאן ו...".

המוקדנית דיווחה שניידת טיפול נמרץ נשלחה, וניסתה להבין מה בדיוק קרה לאורח שלהם, ובן כמה הוא.

"אני לא יודעת כלום. בואו מהר", היה כל מה שהצליחה לומר.

רגליה רעדו כשניגשה אל החלון.

טויוטה לבנה תמימה למראה. גבר אחד צורח בהיסטריה: "כלום. לא ראיתי כלום. כלום. כלוווום. הגשם הזה". אופנוע "הצלה" שמוט, ובעליו רוכן על גבי מישהו בצידי הכביש. איזק לצידו. דם.

ווי, כמה דם.

קורעים את השמיים

"הוא רגיש למשהו? יש אלרגיה ידועה?".

רופא במדים ירוקים ניגש אליהם מיד כשנכנסו. אחות עמדה לצידו.

הם רק רצו לראות אותו.

הוא הביט בהם. בעיניו רחמים. "הוא בחדר ניתוח כרגע. אנחנו מנסים לעשות הכל. אני צריך לדעת אם הוא אלרגי למשהו".

"לא".

"מחלות רקע?".   

"לא. לא. הוא היה בריא לגמרי", האם דיברה ובכתה.

"משקל אתם יודעים?".

הם לא זכרו. "כמה כבר שוקל ילדון בן שתים עשרה וחצי?".

הרופא נבלע באחת הדלתות. האחות הניחה יד על כתפה. "תוכלו לשבת כאן, בינתיים. כוס מים אולי?".

האב אמר: "את יודעת לומר לנו משהו על... על המצב שלו?".

"לא הרבה יותר ממה שכבר אמרתי בטלפון", נימת התנצלות נשזרה במילותיה. עיניה הושפלו. "זו הייתה תאונת דרכים קשה. הוא איבד הרבה מאוד דם, ומיד הוכנס לניתוח חירום".

"מה תאונת דרכים? איך תאונת דרכים? תסבירו לי", האישה פרצה בבכי היסטרי, "הוא כזה זהיר, מנחם שלנו. כזה אחראי. אין מצב שהוא רץ לכביש! זה לא יכול להיות!".

"אני באמת לא יודעת כלום". האחות ליטפה את כתפה. "על השאלות האלו צריך לענות לכם במשטרה. מן הניסיון שלנו הם מגיעים אליכם מהר מאוד".

"נכון", אמר שוטר שצץ פתאום משום מקום, "אתם ההורים של מנחם פנחסוביץ, כן?".

שניהם הנהנו.

"הוא באמת היה בסדר גמור. זה היה רכב שהחליק או איבד שליטה מסיבה אחרת ועלה על המדרכה".

"הוא העיף אותו?", שפתו של האב רטטה.

"עלה עליו".

האם נשענה על הקיר. ממררת בבכי. האב חפן את פניו בידיו. האחות והרופא שתקו.

"ומה איתו כעת?", הרים האב את עיניו כעבור רגע.

"אנחנו מנסים הכל", אמרה האחות.

"הוא חי? תגידו לי את האמת. כן או... או...", שוב פרצה האם בבכי נורא.

הרופא במדים הירוקים פסע שוב לכיוונם. "הוא חי. ודאי שהוא חי. אנחנו לא עושים ניתוחים על מתים. אבל המדדים לא יציבים כרגע כל כך".

"הוא מוכרח לחיות", האב התלעלע בדמעות, "הוא הבכור שלנו. עוד חצי שנה יש לו בר מצוה!".

"כרגע הוא צריך רק דבר אחד". האחות פסעה פסיעה אחת קדימה. "הוא צריך תפילות של אבא ושל אמא. אתם תקרעו את השמיים בשבילו, ואני בטוחה שהוא יהיה בסדר בעזרת ה'".

לרגע הביטו בה מופתעים. עד כה לא עשתה רושם דתי כלל.

היא קראה את שאלתם. "בעבודה כמו שלי אי אפשר לא להתפלל ולא לדעת שיש אלוקים", ענתה בשקט.

"הוא צעיר והוא יתגבר", אמר הרופא, "ואנחנו מצידנו עושים ממש הכל. הוא מטופל בידי פרופסור צור בעצמו, ראש מחלקת טראומה, ובחדר ניתוח נמצאים כרגע המנתחים הטובים ביותר שלנו".

השוטר הוסיף: "הנהג עצור כרגע, מחר תבקש המשטרה מבית המשפט להאריך את מעצרו", אך הם כבר לא שמעו אותו. דבריה של האחות חלחלו לתודעתם. שניהם נסוגו אחורנית, מתנתקים ממעגל האנשים שהקיף אותם. נלחמים מפינת מסדרון בית החולים הומה האדם את מלחמת חייו של בנם בכורם.

תהום ללא קרקעית

"מנחם, אתה איתנו?".

"מנחם?".

אח, איזו עייפות נחה עליו. אין לו כוח לקום. למה כל כך מוקדם. למה מעירים. רוצה לישון. לישון. ל י ש ו ן. מה זה האור הזה? אין לו גרם של כוח. עוד קצת שקט. מה הרעש הזה. די כבר. די. איי. הראש נורא כואב. הגב. הבטן. הידיים. איי. אין לו כוח.

כשפוקח מנחם בן חנה את עיניו לראשונה, הוא גונח מכאב ובוכה בלי שליטה. למרות כל זאת הצוות הרפואי שבע רצון. מאוד.

"הוא יהיה בסדר גמור", אומר ד"ר קוטובסקי ומזריק לו מורפיום. "אנחנו מרדימים אותו כעת, כי הכאבים באמת חזקים. אבל הוא התעורר, שמע והגיב, וזה טוב מאוד".

"היה לכם נס גדול", ממשיך הדוקטור, "במצב שבו הוא הגיע אלינו, לא היו לו הרבה סיכויים לשרוד".

נס גדול, אכן. שבועיים ימים היה מנחם יותר "שם" מאשר "כאן". שבועיים ימים בהם לא נטשו אותו כי "זה" עלול לקרות בכל רגע.

שבועיים ימים בהם נקרעו השמיים מתפילות ונמסו מדמעות, והם הבטיחו לעצמם ש"כפרה על הרגליים, העיקר החיים".

אך בתום השבועיים הללו, ובסיומם של עוד כמה ימי-חסד מטושטשי-דעת ומעורפלי-הבנה, מתעורר מנחם באופן סופי. הוא משתאה למראה עיניהם הנפוחות של הוריו, נדהם לגודל הנס שמסופר לו, נאנק מגלי כאב שעדיין תוקפים אותו במלוא עוזם, ומחפש לו איזושהי פיסת קרקע מוצקה להניח עליה את רגלו בתוך כל הבלבול שנחת עליו.

ורק אז הוא מגלה שאין.

לא קרקע חסרה לו. בית החולים מרוצף בפי וי סי, וקרקעיתו מוצקה בהחלט.

רגל אין לו להניח עליה.

ולא רגל אחת -

אלא שתיים.

וברגע ההוא נופל מנחם בבת אחת לתהום עמוקה-עמוקה.

ואין לו מנחם.

רוצה לישון לתמיד

"כאבי פנטום".

ד"ר שורקין הינו רופא בעל מבטא רוסי כבד, אך העברית שבפיו מצוינת. בתחילה נדמה להם קצת קשוח, אבל עם הוכחות בשטח לא ניתן להתווכח. והשטח סיפר, שזהו הרופא היחיד שהצליח לגרום לנער לחדול מן הבכי ההיסטרי, שנמשך ארבעה ימים רצופים, ולהגיב להוריו.

בדיוק באותו יום פינו השמיים המעוננים את מקומם לכמה קרני שמש, שחדרו פנימה דרך הוילון המוסט. מנחם טעם מעוגת שמנת טעימה שהכינה סבתא במיוחד עבורו, שתה כוס שוקו משובח, וניאות להציץ בכמה תמונות משפחתיות. אמא סיפרה על טובי בת השנתיים, שמחפשת את אחיה הגדול בכל רחבי הבית, ועל מרדכי בן השמונה, שאירגן לזכותו מבצע משניות מיוחד. מנחם עדיין אינו מדבר, מלבד המהומים שונים פה ושם. אבל עיניו יבשות, והוא מקשיב, לפעמים חולף זיק חיוך קטנטן בין אישוניו. עיקר העיקרים הוא שכבר אינו טומן את ראשו במיטה שתחתיו ובוכה בלי הפוגה.

שמיכה עבה מונחת על גביו. מסתירה את כל מה שצריך להסתיר. כמה רגעים של שלווה, אולי מדומה, חדרו אל תוך החדר, שידע בימים האחרונים כל כך הרבה צער.

פתאום מרעיד אותו גל צמרמורת. הוא נאנח. אמא ממהרת לאחוז בידו, אך זו נשמטת ממנה וממהרת להעיף את השמיכה מעל המיטה. הוא מביט בתחבושות הגדולות המכסות על ברכיו הגדומות, ולראשונה – נוגע בהן.

אמא, איי... אמא'לה. כאילו נעל לוחצת על כף הרגל שלי. מאוד-מאוד לוחצת.

אמא'לה. איך זה יכול להיות? הרי היא כבר איננה.

נופל אחורנית, מתפתל. דמעות וכאב.

כפות הרגליים בוערות.

אולי מגעגועים.

"כאבי פנטום", אומר ד"ר שורקין, אותו מיהרה אמא להזעיק, "פעם נהגו לייחס אותם לדמיון, אבל כיום למד עולם הרפואה להכיר בהם. כמעט כל הקטועים חווים את אותה תחושה. אתה יכול להרגיש כאילו רצועה נכרכת על כף רגלך, כאילו היא קפואה או כאילו ציפורניים ננעצות בה. ברוב המקרים פוחתת עוצמת הכאב במשך השנים ותדירות הופעתו קטנה. אתה תתרגל, גיבור שלי, תתרגל וכבר לא תרגיש כמעט".

"אני לא גיבור". רק ילד קטן. תמיד הייתי קטן, וכעת יותר מאי פעם. קטנטון ממש, חצי מיטה ועוד קצת. "אני לא רוצה להרגיש כלום. רוצה לישון לתמיד".

אחות מיטיבה את האינפוזיה. מנסה לעשות מה שביכולתה ובתחום שיפוטה כדי להקל.

חמש דקות לפני אחת עשרה נכנסת לחדר העובדת הסוציאלית. היא מיומנת במקרים קשים, ובכל זאת, למראה הנער הצעיר כל כך גם היא מתכווצת מכאב. מנחם, מטושטש מתרופות, כבר אינו נע על המיטה בחוסר נוחות, אך גם לא עונה. העו"סית מספרת על הכאב המוכר, שנגרם בשל גירוי עצבי. מרחיבה, מפרטת. ד"ר שורקין שוב בא ומביא עימו רופא ממרפאת כאב, שממליץ את המלצותיו.

אמא ואבא נלחמים בדמעות.

איזה מין גוף

שוב לחדר ניתוח. הפעם רק לזריקה אפידורלית תחת שיקוף – כדי להתמודד עם גלי הכאבים.

"מנחם, אתה מעדיף לשכב או לשבת?".

"לשבת".

שתי אחיות מסייעות לו. מגביהות את המיטה שתחתיו.

הוא שואל באומץ אם אפשר בכיסא.

"אפשר", אומרות האחיות ביחד. אחת מוסיפה "אם אתה מרגיש מסוגל".

הוא חשב שכן.

אז חשב.

ברגע בו הוא ישוב על כיסא גלגלים, מאבד מנחם את הכרתו.

איזה מין גוף מעוות ומשונה זה, שאין לו המשך?!

מטפסים בלי רגליים

בסוף הם בבית.

הם וילדם הנכה.

ההרגל והזמן הם צמד ידידים, שלעולם אינם נוטשים אדם בעת צרה.

גם אלו שבזו להם, והבטיחו שלעולם לא יצליחו להתאושש מהאסון שניחת עליהם, הופתעו לגלות את כוחם של שני ידידים אלו. הם הצליחו להקים את כל נדכאי האנושות, מכל בור ומכל מעמקי תהום שבו היו נתונים.

מראה הגדם החבוש שוב לא הרתיע אותם.

בעל מלאכה הוזעק כדי להתאים את הבית לצרכיו של מנחם במידת האפשר. הוא הנמיך את הכיורים, הרחיב את דלת חדר ההורים, עשה אי אלו שיפוצים בחדר האמבטיה. יותר מזה לא היה ניתן לעשות בנתונים שלהם, במרומי הקומה השלישית של בניין מגורים צר וארוך. יהיה עליהם לחפש בהקדם דירה אחרת.

ההורים היו עמוסים בעבודה. הבית דרש את שלו בתובעניות בלתי מתפשרת. לאחר שבועות ארוכים של אשפוז לא היה שייך כבר לדחות אותו. מלבדו הונחתו על ראשם בבת אחת אלף ואחת עניינים בוערים של תביעה ופיצויים, ביטוחים ועורכי דין, חיפוש דירה וניהול התיק הרפואי. מעל לכל אלו היה מנחם אחד, שכבש את המקום הראשון בליבם, והיה זקוק נואשות לליווי ולתמיכה בכל התחומים.

מנחם הלך ונעשה עצמאי מיום ליום. כל הישג לווה בהרבה סיפוק, וזה האחרון דרבן ונתן כוחות לכיבוש הפסגה הבאה. כיסא גלגלים מיוחד הובא לבית. היה זה כיסא בעל מבנה צר, שיוכל לעבור בין החדרים. הנער למד לגלגל בידיו את עצמו לעבר המטבח, למלא לו כוס מים, ולאכול ליד שולחן.

בלי רגליים הוא החל לטפס במעלה ההר המאיים הזה, שבתחילה לא נראתה כלל פסגתו.

אך בסופו של דבר התברר כי החלק הטכני היה החלק הקל ביותר בכל העניין.

לרגל המצב

"למה זה קרה לי?".

הוא כבר אינו בוכה כשהוא שואל את השאלה הזו, וזו התקדמות ראויה לציון. הוא גם שואל, ועצם העובדה שהוא כבר מוציא את אשר על לבו ולא מתבשל עם השאלה בתוך תוכו - גם היא עובדה יפה מאוד.

אך הכעס. מה עושים עם הכעס הנורא שקנה לו שביתה בלבו?

כיצד מנקזים קיתונות של מרמור?

לאן?

אבא יושב איתו כמעט בכל יום ללימוד משותף. חלקו הגדול של הזמן הזה מוקדש לחיזוק עיקרי האמונה. הם יושבים כך, אב ובן, וביחד מנסים ללבן את הסוגיה, ולכופף את הראש לפני רצונו של בורא עולם.

לפעמים הם יושבים ושרים. "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו".

אבא עוצם עיניים, שר ובוכה. טוב ה'. טוב לכל. ורחמיו-ורחמיו-ורחמיו על כל, על כל מעשיו.

ומנחם אחריו, מנסה לחקות. הלא נער נבון הוא, ויהודי נאמן.

קטן הוא מדי עבור שאלות אמונה חובקות עולם, וגם אינו ממש יודע לבטא את עצמו. הוא רק כועס כעס איום ונורא. הוא שונא את הנהג הפוגע, שונא אותו בכל לבו. "למה הוא לא נזהר יותר? איך הוא נסע בגשם הזה? על טיפ-טיפה נוחות שלו אני אמור לשלם כל החיים שלי? הוא הרוויח להישאר יבש בגשם, ואני, ואני... כל החיים נכה!".

אבא מסביר ששנאה אינה דבר טוב, והוא זה שנפגע ממנה יותר מכל. ובסך הכל, אף אחד אינו יכול להזיק לזולת אלמלא רצון ה', וכך היה רצונו יתברך – עד גיל שתים עשרה וחצי עם רגליים, ומשם ואילך... משם ואילך בלי. הוא גם מזכיר לו שבית המשפט הכיר שהייתה תקלה ברכב, והנהג לא הואשם בסעיפי אישום חמורים מדי, אבל הוא מתקשה להירגע, ובוודאי שלא לסלוח.

אילו מין חיים צפויים לו...

חבריו מדוושים על אופניים ורצים בהפסקות, רוקדים ועומדים על פארנצ'עס -  והוא מה? 

מי בכלל יתחתן איתו? מי ירצה בחור נכה, שאפילו בחתונה שלו לא יצליח לרקוד? ואיזה מין אבא הוא יהיה? אבא שלא זז מהכיסא שלו... והילדים שייוולדו? אומללים. את כל החיים יצטרכו להעביר עם אבא ואמא נכים ומסכנים...

השאלות – שאלות, והקושיות – קושיות,

ההורים מנסים לאסוף מילים, לקושש נחמות,

ואין.

ילדון בריא היה להם. מושלם.

מלא הלך -

וחסר השיבו ה'.

מאסר בית

"מנחמ'קה, בנימין קופמן בדלת, הוא יכול לבקר אותך?"

הנער ישן.

כאילו לא ישן כל הבוקר.

כאילו לא יישן מחר.

שינה עמוקה כזו, ששום טלטלה אינה מצליחה להקיץ ממנה. מוזר.

בלית ברירה מותיר בנימין קופמן את המשחק החדש שקנה לו, משגר דרישת שלום וסב על עקבותיו.

אך נסגרת הדלת, והנער הרדום מתעניין בקול צלול להפליא, חף מקורי שינה, מי בא ומה הביא. בוחן את המשחק בשתיקה, וערני לגמרי – עד הביקור הבא.

מיום ליום מתברר להורים כי מנחם שלהם טרק דלת לכל העולם כולו. בני דודים, שעד כה היו ידידים בלב ונפש, חברים קרובים, שהיו שותפים מלאים בחייו, שכנים, שמגיל ינקות כמעט פסע איתם יד ביד – כל אלו לא הורשו לפסוע פנימה. כל בני משפחה המורחבת, ואפילו הסבים והסבתות, נדחו על הסף.  

ייאמר לשבחם של כל הסובבים – שלא בקלות ויתרו עליו. הם נקשו שוב ושוב, התקשרו, הפצירו, שלחו פתקים וד"שים, מתנות וממתקים, אך הדלת הייתה נעולה הרמטית. "לא", אמר מנחם בקול שזעק מסוף העולם ועד סופו. "פשוט לא".

את שעות הבוקר המשמימות הוא ממלא בהשלמת הלימודים. מעתיק סיכומים בשקדנות, משלים את מחברותיו, ובוחן את עצמו על פי תשובות שנכתבו עבורו. שעות אחר הצהריים חולפות עליו בשיחות טלפון בלתי מחייבות. בין לבין הוא מגיח החוצה לצורך אחד ויחיד – טיפולים רפואיים, שגם הם נעשים על-פי-רוב בשעות הבוקר המאוחרות, על מנת שאף חבר לא יראה... מעבר לזה – מאומה.

"תראה שתיהנה", מנסה אבא. "אני עצמי אקח אותך בכיסא עד הכיתה, ואחזיר אותך אחרי שעתיים בדיוק".

"אתה תהיה מכוסה לגמרי", מבטיחה אמא, "הם לא יראו כלום, שום כלום".

"הרב'ה שלך, מנחמ'קה. רב'ה דויטש בטלפון. הוא כל כך רוצה לבקר".

"דוד שלמה הגיע, אתה לא מרשה לו להיכנס אליך?".

דיבוריהם אינם מצליחים לבקוע את הדלת האטומה. שום חרך, אף סדק. 

עקשן הילד. עקשן כמו מתכת הכיסא שלו. אמר לא - אז לא.

"אולי אחרי שיהיו לי פרוטזות", הוא מסכים ללחוש יום אחד, כשאמא שוב מנסה לשכנע.

"אולי כשאף אחד לא יוכל לראות שום דבר. לא ככה. לא וזהו".

נתלים בתקווה

אהה... פרוטזות...

לרגע קיוותה האם, שמרוב תקוות שתלויות בהן, לא תימחצנה התותבות ההן.

חיקוי לגפיים חסרות קיים בעולם כבר אלפי שנים. עדות לכך מצאו בממצאים ארכיאולוגים ממצריים העתיקה שגילו איברים שונים, עשויים מעץ ומעור, שהיו בשימוש אז והשתמרו עד היום. במהלך השנים החליפו אותן רגליים מעץ או רגלי מתכת, שנועדו להועיל לא רק מן הפן הקוסמטי, אלא גם בהליכה בפועל. למרות זאת, היכולת להרכיב רגליים תותבות מוצלחות אינה כה ותיקה.

אחד האתגרים הגדולים עימו מתמודדים בעולם המודרני הוא, לשפר ככל האפשר את תפקוד ההתקנים המורכבים על איבר קיים. החלק המורכב ביותר הוא הרכבת התושבת המקשרת את התותב אל הגדם, ועיצוב החיבור כך שלא יכאיב כשכל משקל הגוף מונח עליו. שלא יתפרק כאשר הרגל מונפת בזמן הליכה או ריצה.

לאחר תקופת החלמה אמור הגדם להיות כשיר לקליטת התותבת.

הם כבר קבעו תור. האשפוז במחלקת השיקום האורתופדי בבית החולים הדסה הר הצופים יחל בעוד שבועות אחדים.

ועד אז נעל מנחם את עצמו על מנעול ובריח. איש אינו מורשה לגשת אל הפתח. אף אחד לא יראה אותו בחולשתו.

משלח יד

האוויר היה לח ומהביל, וכוס המים שהונחה לפני, במקומה הייתה. זה עתה סיימתי את מסירת הסדנא השבועית שלי בסדרת הרצאות שאני נותן, העוסקות בהתמודדויות שונות בחיים ובכלים שניתנו בידינו לצלוח אותם בשלום. אולם הכינוסים התרוקן במהירות מן הנשים שהיו בו, אחדות מהן נגשו להודות או לשאול שאלה פרטית. האחרונה שהמתינה לתורה בסבלנות הייתה האם.

הרבה כאב התנקז בין מילותיה. כאב על עולם שלם שנחרב. על חלומות, ציפיות ותקוות שהתנפצו בקול רעש גדול על משברי מים רבים. צער של אם על אבדן המשנה את החיים מן הקצה אל הקצה, ולבסוף שאלה גדולה – אז מה למעשה?

איך אפשר לעזור לו לפתוח פתח? כיצד ניתן לגרום לילד להשלים עם האבדן ועם המציאות העגומה, ולהמשיך הלאה?

"אולי אפשר, כבוד הרב" – היא מבקשת בעדינות – "שתבוא אלינו הביתה? ייתכן שאתה תצליח במקום שכולנו נכשלנו".

התנצלתי כי בהוראת רבותי אינני מגיע לטיפול אישי, והצעתי לה להביא איתה את הילד למפגש הבא, האחרון בסדרה.

"הוא לא יסכים", אמרה האם בוודאות של אנשים שניסו הכל. "הוא לא מוציא את קצה אפו לחברת אנשים".

"יש לכם רכב?", עלה בדעתי רעיון אחר.

"בעלי נוהג".

"אז שימתין לי בתוך הרכב מחוץ למקום המפגש. כשאסיים את ההרצאה אכנס לרכב שלכם ואנסה לדבר איתו מעט. אפנה עבורכם שעה או יותר, ובעצם, ככל שיידרש. אני אשתדל, ואתם – תתפללו".

האם סברה וקיבלה. רעיון אחר, מכל מקום, לא היה.

נקודה אחת בכל זאת הוסיפה להטריד אותי וניקרה בירכתי מוחי. האם סיפרה שהילד עומד להתאשפז בבית החולים הדסה בהר הצופים למשך שישה שבועות, שם יתאימו לו את הפרוטזה ויתנו לו טיפולי פיזיותרפיה. למיטב ידיעתי, הטיפולים הללו מתקיימים רק בשעות הבוקר ואחר הצהריים המוקדמות, ומן השעה שלוש וחצי אין טיפולים. מה יעשה שם הילד מדי יום עד לכתו לישון?

"אתם גרים באזור מרוחק" – אמרתי לאם – "האם נראה לך שתוכלו לשהות איתו מהשעה שלוש עד אחת עשרה בלילה בכל יום?"

היא הנהנה. "זו אכן בעיה. התחלנו לחשוב על כך, ועדיין לא מצאנו פתרון טוב".

"מדובר במחלקה לא סימפטית כל כך" – פירטתי לפניה את חששי – "יש שם קטועי גפיים, אנשים משותקים, ועוד כל מיני אנשים שמתמודדים ועברו אירועים מוחיים. האווירה שם קשה ואפילו מדכאת. שלא לדבר על כך שהסביבה לא בהכרח חרדית, לא מעט בני מיעוטים מאושפזים שם, וגם האנשים הנוספים אינם שייכים בדיוק לחברה הטהורה והנקייה שלנו. מה הוא יעשה שם כל כך הרבה שעות? הרי רק השהות הממושכת לצידם עלולה להכניס אותו לדיכאון".

ניסיתי לחשוב על פתרון. רעיון חדש. פורץ דרך.

קצה קצהו של חוט עלה בדעתי.

"אני מכיר אדם מיוחד שמתגורר בירושלים. הוא יהודי ירא שמיים, מומחה באומנויות שונות. מלבד היותו אמן, הוא גם מעביר חוגי יצירה בחומרים שונים ובשיטות מגוונות. הוא מלמד ילדים צעירים גילוף בעץ, עבודה בזכוכית, מלאכות נייר ויצירות בבלונים. אולי כדאי לרשום אותו לחוגים שלו, ללימודים קבועים בשעות אחר הצהריים? הוא ירוויח עיסוק מהנה, שמקנה לאדם הרבה סיפוק וחדוות עשייה, ובמקביל יוכל לבלות בחברת בני גילו, בחברה שמורה על טהרת הקודש".

קמט קל הסתמן על מצחה. "ואיך הוא יגיע לשם?".

"לגבי הנסיעות אינני חושב שעליך להיות מוטרדת. בירושלים קיימים הרבה מאוד ארגוני חסד שמסייעים בהסעת אנשים לבתי חולים וחזרה משם. לא יהיה קשה למצוא אדם מתנדב או ארגון חסד שייקח על עצמו את הפרוייקט להסיע את הילד מבית החולים אל החוג, ומשם בחזרה בשעות הלילה".

"בחוג שלנו לא מקובל שבנים לומדים אומנויות", היא עדיין היססה, "אני לא בטוחה שזה בסדר".

"שאלו את רבותיכם", דרבנתי אותה, "תרפיה באומנות היא תחום מוכר, שצבר הצלחות לא מעטות, ואני מכיר לא מעטים שנעזרו בה במצבים שונים. המקרה שלכם הוא מקרה מיוחד, ויש מקום לשאול".

תשובתו החיובית של הרב'ה וברכתו החמה לעניין הסירו את הספקות. כבר למחרת יצרתי קשר עם האמן הירושלמי, הסברתי את המצב ושטחתי את בקשתי. האיש גילה רוחב לב והודיע כי הוא מקבל את הילד חינם אין כסף, מלבד תשלום על החומרים שיינתנו לו. לבקשתי הוא שלח לי את לוח שעות הפעילות, כשהצצתי בו גיליתי להפתעתי כי במקום מתקיימים גם חוגי שירה ומוזיקה, כולם על טהרת הקודש.

שניים במחיר אחד

שבוע מאוחר יותר אני יוצא לאיטי מן האולם, תר בעיני אחרי הרכב.

הוא חונה קרוב אלי, על שפת הכביש. המושב ליד הנהג פנוי, והדלת נפתחת לקראתי. "שלום עליכם, כבוד הרב. אנחנו כאן".

קצת קשה לנהל שיחה בצורה כזו, אני משחק קצת בידית הכיסא, ולבסוף מוצא לי תנוחה הגיונית שמאפשרת לי להסתובב אחורנית.

כבר בדקות ההיכרות הראשונית אני מתרשם כי מדובר בנער מפוכח וחכם במיוחד, ועם זאת בעל קושי רגשי גדול. כמעט כל מילה שנייה תובלה בכעס, בתסכול, בבושה או במבוכה. "אני לא יודע מה יהיה איתי", הוא נאנח מפעם לפעם, "היו לי המון חברים, ובעוד זמן קצר תחול בר המצווה שלי ויהיה עלי ללכת לישיבה קטנה... אני לא יודע איך אעשה את זה".

"הו, מללכת לישיבה קטנה אינך צריך להיות מודאג", אני מגיב, "בכל מקרה מישהו יסיע אותך לשם...".

הוא חייך קלות, ואני המשכתי הלאה עם עוד כמה בדיחות מסוג ההומור השחור, כאלו שאנשים בריאים לעולם לא יצחקו מהן.

הענן שמילא את הרכב עד למחנק התפוגג קמעא תחת מעטה החיוכים. לרגע אחד לא היינו אבלים עצובים, שאסור להם בשום אופן לצחוק.

אבדן והומור, האמנם ניתן להזכירם בנשימה אחת?

לאבל נראה בוודאי כי מדובר בצירוף בלתי אפשרי, אולי אפילו פוגע. אך האמת היא, שלהומור יש מקום במצבים הקשים ביותר. צריך רק להסכים לראות אותו, מבלי לראות בו סתירה וביטול של הכאב והצער. הומור יכול לשמש דרך לפורקן רגשי, כביטוי של כעס או כמשחרר רגעי מהמועקה הקשה והסוחפת של האבדן. מעט מאוד אנשים מעזים להשתמש בו, וחבל.

האדם האבל חושש, שאם יביע לרגע הומור, ייתפס כמי ששכח. האנשים בסביבתו חוששים להתבדח, פן יפגעו, או ייחשדו כמזלזלים, שאינם יודעים להעריך את עומקם של הכאב ושל הקושי. הומור הוא שפה ודרך לביטוי דברים, זוהי דרך אמיתית וכנה, לא פחות מכל דרך אחרת. חבל לי שקיימים מעצורים כה רבים מפני השימוש בה.

בהדרגה גלשנו לעניין עצמו.

"לפני שנים", סיפרתי לו, "פנה הרב מפוניבז' לשר החינוך של ליטא, בבקשה שיניח לילדי היהודים ללמוד במסגרת נפרדת משלהם.

"באותם ימים קבע החוק בליטא, שחובה על הילדים היהודים ללמוד בבתי הספר הכלליים של הגויים במהלך שעות הבוקר. גמרא ומשנה הם למדו בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ותוכל לשער לבד כמה ערך היה ל'חוג לגמרא' הזה, אחרי שברוב שעות היום הילדים שהו בחברת ילדים גויים, ושמעו את כל ניבולי הפה שלהם.

"בקשת הרב הייתה תמוהה מאוד בעיני שר החינוך, הוא לא הצליח להבין, מדוע צריכים היהודים ללמוד בבתי ספר משלהם גם את לימודי החול. 'האם יש לכם לימודים אחרים?', שאל את הרב מפוניבז', "יש לכם חשבון אחר?".

"חייך הרב ואמר: 'הו, זוהי דוגמא נפלאה. אכן, יש לנו חשבון אחר'.

"'מה פירוש?', קימט השר את מצחו, 'האם אצלכם אחת ועוד אחת שווה שלוש?'.

"'לא', החזיר הרב, 'אבל אמור לי – כיצד אתם מתחילים לספור מספרים?'.

"'ברור: אפס, אחת, שתיים, שלוש...'.

"'זה בדיוק העניין – אצלנו אין חשבון שמתחיל מאפס. כל החשבונות בעולם מתחילים אצלנו אך ורק מה'אחד', שהוא הקדוש ברוך הוא'.

"ה'אחד' הזה", חייכתי למנחם, "אוהב אותך יותר מכל דבר אחר בעולם. הוא אוהב אותך אפילו יותר משאתה אוהב את עצמך. הוא זה שלקח אותך ביום הגשום ההוא, הוא זה שהעמיד אותך על המדרכה, והוא זה שהחליט שיש לך תפקיד גדול בעולם, שבשבילו אתה צריך להמשיך לחיות, אבל אין לך צורך להמשיך להלך על הרגליים.

"ה'אחד' הזה לא עוזב אותך גם כעת לרגע. הוא כל הזמן איתך. אתה בוודאי מרגיש את זה. הוא מיישר לפניך את הדרך. הוא עשה אותך חכם ובוגר מבני גילך, הוא נתן לך אומץ ומידות טובות. הוא מחזק אותך כל הזמן.

"מה שברור הוא, שתפקידים מורכבים מחלקים לאנשים גיבורים שמסוגלים להתמודד. אתה והוריך שייכים לנבחרת...".

האווירה הייתה נינוחה. הילד היה מרותק לסיפורי ילדותי, וצחוקו התגלגל במכונית, כשתיארתי בעסיסיות את תחרויות הקביים שעשיתי במחלקה.

כחלוף שעה ביקשה ממני האם: "לסיום, תוכל לתת לו איזשהו טיפ קטן לחיזוק?".

הרהרתי לרגע.

"אתם כל כך רוצים לשמוע, והילד – באמת מיוחד. אני סבור שתקבלו שני טיפים באותו מחיר. מקובל עליכם?".

שוב חייכנו כולנו, וזה היה הרגע שבו חשתי כי אכן נפתחו הלבבות, ויכול אני לומר את אשר על לבי.

בית הכלא הגדול של העולם

גדר התיל המסתלסלת סביב החומה דמתה בעיניו לשיער מקורזל של בריון כושי. השער האדום כשפתיו העבות, והביתנים בפנים – כשיניו הלבנות.

רגע אחד עמד לפניה, וברגע הבא נבלע בתוכה. הוא, וכל איבריו הנוקשים מפחד, עד קצה האגרופים הקמוצים בחוסר אונים.

אסיר.

מאז אין לו שם, כי אם מספר. אין לו אוכל ובגדים, אלא אספקה סדירה של צרכים אלמנטריים. אין לו שתי ידיים, באדיבות האזיקים הפכו לאחת, כמו רגליו. ובעיקר אין לו חירות.

החופש מנצנץ מן החור הקטן בתקרת החדר, בצבעים רגילים של עולם – בלילה זוהר כמו כוכב, ביום – כמו שמש. והוא רחוק כמטחווי קשת ממנו. שבוי לעולמים. 

אסיר מסכן, נחות דרגה. האומללות בהתגלמותה. אפשר שבאשמתו בא אליו העונש הזה, אפשר שסתם העלילו עליו עלילות שווא. כך או כך - הוא יצור עלוב. דל. מוכה גורל.

אהה עליו ועל נפשו האומללה.

בידינו הדבר

עצרתי לרגע את שטף התיאור. שתיקה שררה ברכב. כבדה-משהו.

"אסיר מסכן, נכון? ומה תאמר, מנחם, אם תשמע שהוא הכניס את עצמו לכלא מרצונו האישי? סתם כבל את עצמו? לשווא עינה את נפשו?

"אה?

"נכון הוא משוגע גמור, כסיל שוטה, אוויל מוחלט?".

הוא מהנהן, ואחריו גם הוריו. יפה. אני מחליט לעבור לשלב הבא, ולהטיל את הפצצה: "דעו לכם, מאסר ה'מה יגידו' הוא בית הסוהר הנורא של העולם הזה.

"זה בית סוהר, שבו שם האדם את עצמו. במו ידיו.

"בית סוהר לכל דבר. הוא אזוק בידיו וברגליו לכבלים שמישהו אחר קשר עליו. הוא אוכל מן הפת שינדבו לו לאכול. אין לו שם משלו – הוא נקרא כפי שהבריות רוצות לקרוא לו. וגרוע מכל – אין לו חירות. אין לו צלם. הוא שבוי לעולמים".

אני שותק לרגע, מאפשר לדברי לחלחל פנימה.

"אתה, מנחם, שמת את עצמך, במו ידיך, במעין מאסר כזה. אתה שבוי בידי אדון 'מה יגידו' ו'מה יאמרו'.

"ברחת לך מכל החברים ומכל העולם. התחפרת לך במקום שבו לא יראו אותך, כדי שלא ידעו, שלא ידברו, שלא ירחמו...

"נמלטת ממבטי מסכנות ורחמים. כדי שאיש לא יגיד עליך שאתה אומלל. חלילה וחס.

"כרגע אתה משוכנע שהמאסר הוא זמני – רק עד שתהיינה לך שתי רגליים תותבות. אבל אני מוכרח לגלות לך את האמת: המאסר הזה אינו תלוי במשהו ואינו נעלם לעולם.

"הרי, בינינו, גם אחרי התותבות לא בטוח שההליכה שלך תהיה לגמרי הליכה רגילה. ישנו סיכוי סביר שתיוותר אצלך איזו צליעה קטנה. יהיו מצבים שבכל מקרה ישימו לב, שמשהו בך שונה – אתה תתיישב אחרת, תרוץ אחרת... אם כל חייך תמשיך לחשוב מה אומרים עליך, מה מסתודדים ומה מתלחששים, תהיה כל חייך בבית אסורים כזה, מעין 'על ראש הגנב בוער הכובע'. מי שאסור במאסר כזה, כל חייו יהיה במצב של הסתרה ובריחה, ובמילים אחרות: במאסר עולם.

"ישנה אמרה חסידית ידועה של הרבי מקוצק – 'כל העולם כולו לא שווה אפילו אנחה אחת!'...

"אנא ממך, מנחם, במטותא, העף את כל הכלא הזה ששמת עליך לכל הרוחות. המפתח לבית הכלא הענק הזה, ולמאסר העולם שבו אתה נתון, נמצא בידיים שלך!

"צא לרחוב, אל תחשוש מאיש. דבר על מה שקרה לך בצורה פתוחה וגלויה, תחשוף אותו לעיני כל. הפסק להשקיע אנרגיות וכוחות ב'מה יאמרו' ו'מה יגידו', מה פה ומה שם.

"דע לך, כי באותו רגע ממש, הפחד יפסיק לרדוף אחריך ולהציק לך. יותר לא תצטרך לברוח, להסתיר ולחשוש".

עקבתי אחריו בשעה שדיברתי. ראיתי את הזדקפות הגו, את המבט הנחוש, את קריאת התיגר.

והמשכתי –

"הטיפ השני שאני רוצה לתת לך הוא פרי ניסיוני האישי, תוצר מהחיים שלי עצמי: אל תוותר לעצמך!

"אל תוותר! תעשה כל דבר שאתה מסוגל - לבדך. גם כשנדרשים ממך הרבה יותר מאמצים מאשר אדם אחר!

"אמי ע"ה תמיד אמרה לי: 'אהרן, תדע לך, שאתה לא נכה! זה נכון שאינך יכול להרים את הידיים כלפי מעלה, משום שהכתפיים משותקות. משום כך ייקח לך קצת יותר זמן מאדם אחר להוריד ספר ממדף גבוה. אדם אחר מושיט את ידו ולוקח את הספר, ואתה תצטרך לקחת סולם קטן, לטפס עליו, ולהוריד את מה שאתה צריך. ייתכן שיקשה עליך לקחת כוס ממדף הכוסות שבמטבח. כל אחד אחר פשוט מושיט יד ולוקח לעצמו כוס, ואתה תיאלץ לטפס על כיסא לשם כך. אבל אל תוותר לעצמך.

"דע לך, שביום שתתחיל לוותר, הפסדת את הקרב, מפני שזה לא ייגמר בכוס או בספר – ברגע שבו תתחיל ללמוד להיעזר באנשים אחרים, אתה תעשה את זה בכל פעם שתתעצל, ומהר מאוד תמצא את עצמך לא יכול בלי עזרת האנשים שמסביב.

"תרגיל את עצמך לא לוותר לעצמך".

הילד היה קשוב לחלוטין, ואני הוספתי: "ואני אומר לך, מנחם יקר וחביב, שבאמת לא ויתרתי לעצמי, ועדיין אינני מוותר עד עצם היום הזה! כל באי ביתי יודעים, שאצלי בבית יש סולם בכל חדר. קניתי כמה ביחד והשגתי מחיר טוב... מעולם לא ביקשתי מאשתי או מילדיי שיעזרו לי להוריד ספר ממדף גבוה, וגם אצלי, כבכל בית יהודי אחר, הספרים מגיעים עד התקרה...

"זה הטיפ השני שלי עבורך. ייתכן שיהיה לך קצת יותר קשה ללכת מילדים אחרים, אולי תצליח לרוץ לאט יותר מאחרים. אבל אל תוותר. תתמודד. כל דבר שאתה יכול לעשות לבד - תעשה לבד. כל מה שנראה לך שאתה מסוגל – וגם טיפ-טיפה יותר – תעשה בעצמך...

"אם תנהג בצורה הזו, אתה לא תרגיש לא אומלל ולא נכה. תחושת המסכנות תתנדף, ובמקומה תרגיש כמו אדם בריא שיש לו מחלה. אמנם תמיד תהיה לך מגבלה, אבל המגבלה הזו אינה הופכת אותך לנכה.

"ההבדל בין להרגיש נכה לבין להרגיש אדם בריא עם מחלה – הוא הבדל של שמיים וארץ".

הצצתי בשעוני. רבע שעה לפני חצות.

נפרדנו באיחולים ובידידות וקמתי לצאת.

לפתע נזכרתי בדף שבכיסי – לוח פעילות החוגים.

"כמעט שכחתי" – הקשתי על מצחי – "דיברתי עם המורה ההוא לאומנויות... הוא מוכן לקבל אותך מיד ללימודים בחינם. מה דעתכם? אולי לא תמתינו עד האשפוז ותתחילו כבר כעת? אולי במקום לבלות כל כך הרבה שעות בבית, ולהסתתר מהחברים, מהמשפחה ומכל המכרים, כדאי שמנחם יתחיל כבר כעת ללמוד אצלו? הרי להיות שעות בבית זה לא דבר שעושה טוב על הלב".

הם חשבו לרגע. פתאום כל התיאוריות היפות מקודם עומדות למבחן מעשי. 

איך בדיוק?

"זו לא בעיה" – אני אומר – "יש מספיק ארגוני חסד שמסיעים חולים לבתי חולים שונים. נמצא מישהו שיסיע אותה בשבועיים הללו לירושלים, תוכלו לפנות אל..." פירטתי כמה שמות ארגוני חסד שעלו בדעתי. כאלו שיש להם מעלונים לנכים, והם יכולים להתארגן לנסיעה כזו תוך שעות ספורות.

"מחר", אמרתי ופתחתי את הלוח ששלח לי, "מחר יום שלישי. יש לו חוג יצירה בבלונים. אם תצליח להגיע, אולי תעשה בשבילי משהו?".

"מה?".

"אולי... אולי... מה דעתך על כיסא גלגלים מבלונים? זה יכול להיות מאוד מעניין".

חיוך שובב ניצת בעיניו, והוא הנהן בראשו לחיוב. "בלי נדר, הרב, בלי נדר אכין לך כיסא מבלונים".

"יופי, תודיעו לי כשזה מוכן ואבוא לקחת אותו. אני מוכן לבוא עם משאית ועם מנוף, אם יהיה צורך".

כולנו התחייכנו ונפרדנו לשלום.

ברגל ימין

למחרת בערב צלצל הטלפון בביתי בשעות הערב.

בתחילה לא זיהיתי את המתקשר. קולו היה תערובת של בכי ושל צחוק.

"הרב מרגלית, זה אני, אבא של מנחם. אתה מוכרח לשמוע מה קרה. אתה לא תוכל להאמין מה השיחה שלך עשתה".

* * * 

כבר בבוקר סיכם המתנדב, שבשעה אחת בצהריים הוא יבוא. מנחם הזדרז להתארגן, והמתין לו בציפייה דרוכה.

בשעה שתים עשרה הוא התקשר שוב. גדוש רצון טוב והתנצלות. יש תקלה ברכב. התיקון יארך כמה שעות. הנסיעה באחת תיאלץ להתבטל, אבל הנסיעה בחזור תוכל להתקיים כרגיל, משום שמדובר במתנדב אחר עם רכב תקין. ממחר בעזרת ה' הכל יהיה כמסוכם. סליחה, שוב סליחה, הוא באמת מקווה שיצליחו להסתדר באופן אחר.

אוה, מה עושים כעת? – חושב מנחם.

אולי אבא? אין סיכוי. יש לו התחייבות קודמת שלא שייך להזיז.

אמא? מהרגע להרגע, בבית ברוך-ילדים. לא, לא שייך.

אכזבה חמצמצה טיפסה במעלה הגרון. חבל. באמת חבל.

"אני חושבת שאין ברירה", אומרת אמא למנחם, "אנחנו נתחיל ממחר. את הפעילות בבלונים של יום שלישי תתחיל רק מהשבוע הבא. אחרי הכל, נשארת כל כך הרבה בבית, שיום אחד לכאן או לכאן אינו משנה כל כך".

נחישות בלתי מוכרת עומדת בעיניו של מנחם. "אבל אני לא רוצה לוותר", הוא אומר, "הרב מרגלית אמר לי לא לוותר לעצמי בשום אופן. וחוץ מזה, אני כבר רוצה להתחיל להכין את כיסא הגלגלים מבלונים שהוא ביקש. אני לא יכול לחכות עם זה לשבוע הבא".

האם משתתפת בצער. "אבל אין מה לעשות, מתוק. רצינו, ניסינו. כנראה שאין ברירה".

דמעה בעיניו של מנחם. "אני לא מוותר. אם הרב יכול להוריד ספרים ממדפים גבוהים עם כתפיים משותקות, אז גם אני יכול".

במשך מחצית השעה הם ניסו לארגן מתנדב אחר, בחוסר הצלחה.

ואז אומר מנחם: "טוב, לא צריך מתנדב. אני אסע, בעצמי, באוטובוסים".

אמא מתחילה לצחוק. "איך בדיוק?".

אך לילד יש תכנית ברורה. "עד בני ברק אני מכיר את הדרך מצוין". מגוריהם ביישוב סמוך לבני ברק הביא אותם לנסיעות קבועות אל העיר בימי השגרה. "מבני ברק לירושלים יש אוטובוס מסודר, ובתוך ירושלים – את זה כבר נוכל לארגן. נמצא רכב שיחכה לי באחת התחנות וייקח אותי לחוג".

הוא נחוש. יודע את אשר לפניו. יוזם. מחליט.

"את, אמא, תעזרי לי רק להגיע עד המדרגות של הבניין. משם כבר אסתדר לבד. תסמכי עלי. יהיה בסדר, בעזרת ה'".

יהיה בסדר.

האמנם?

"אני לא חושבת שזה הגיוני, מנחמ'קה. לא, לא נראה לי... אולי בהמשך, אולי כשתתרגל קצת לאוטובוסים. לא בשלב הזה, כשעדיין לא יצאת לשום מקום בכוחות עצמך. זה מוגזם... מוגזם לכל הדעות".

"אבל אמא...".

"כל הכבוד על האומץ, מנחמ'קה, באמת כל הכבוד. אבל כשאני חושבת על כל הפרטים, אז זה לגמרי בלתי אפשרי. אתה עלול להיתקע בדרך, ומה נעשה אז? מי יבוא לחלץ אותך?".

"אמצא כבר מישהו".

"לא, זה חסר אחריות. קודם כל, איך תרד במדרגות לבד? אחר כך, כיצד תגיע מהבית עד תחנת האוטובוס? ובאוטובוס – מי יעלה אותך? אמנם יש אוטובוסים עם מעלון, אבל צריך מישהו שיפתח את המעלון... מי יקשור אותך? איך תשלם? לא, לא שייך... אולי יותר מאוחר, כשתהיה יותר מיומן. לא עכשיו".

"אבל אמא, החלטתי לא לוותר לעצמי על כלום. אני רוצה להגיע לירושלים. רוצה להכין כיסא גלגלים מבלונים. לא רוצה להיות נכה תקוע. את תראי שאצליח. אולי קצת יותר לאט מכולם, אבל אצליח".

הביטחון היצוק מפתיע את אמא, אך היא בכל זאת חוששת: "אל תתעקש, מנחם, אני אומרת לך שזה מסוכן לך, זה לא אחראי".

הוא מושך בכתפיו ואינו משתכנע.

היא מנסה לוודא שהוא מודע למעשיו: "אם תיתקע, מנחם, אני לא אבוא לחלץ אותך! אני פשוט לא אוכל לעזוב את כולם ולצאת מהבית בשבילך!".

אך הזיק בעיניים לא עומעם כלל, ולבסוף נושכת אמא שפתיים ומבינה – בשכלה – שחובתה להסכים.

מנחם נטל איתו תיק עם כסף, וביקש רק שני דברים – עזרה להגיע עם הכיסא לחדר המדרגות, ועזרה נוספת – לרדת מן הכיסא ולהתיישב בראש גרם המדרגות המוביל לביתם, בקומה השלישית.

"בהצלחה!", אמרה אמא ונשקה לו.

מנחם הניף את ידו לשלום, אינו מבחין כלל בדמעה שזלגה לה במורד לחייה.

רגל שלא כלתה מן השוק

הופ. הופ. הופ.

תשע מדרגות בשורה.

שמונה עשרה בקומה.

שלושים ושתיים בשתי קומות.

הופ. הופ.

רשרוש מתרשרש בקומה הראשונה. מנחם אוטם אוזניים. לא שומע. לא חושב אולי עולה מישהו, אולי יראה את הגדם. אסיר משוחרר הנמלט אל החופש. לוחם חירות, שהולך ללחום את מלחמת הקיום שלו – להיות אדם בריא בעל מוגבלות ולא נכה.

במדרגה הנמוכה ביותר הוא מתיישב לסדר את נשימותיו. מה כעת?

כיסא הגלגלים הידני הרחב ששאלו מ'יד שרה' קשור בכניסה לבניין. הוא נוח לשימוש ברחוב יותר מהכיסא הצר שבבית. אבל איך הוא מגיע אליו? כיצד הוא מתרומם לשבת עליו? אפשר, כמובן, לקרוא לאמא, אבל היום הוא החליט להסתדר לבד.

הדקות, חמקמקות שכמותן, חולפות בזו אחר זו. לא נורא, יש לו זמן. מישהו ודאי ייכנס לבניין בשלב כלשהו.

בסופו של דבר שמע קול פסיעות. עוד רגע – ואחד השכנים נכנס. מבטו מתבלבל מול היושב מולו, הוא ממהר לבלוע את האנחה הקבועה שתלויה לו מעל האסון של משפחת פנחסוביץ, ומעט מופתע לשמע בקשת הפצוע – לתמוך בכיסא הגלגלים, שלא יזוז עד שיתיישב עליו.

הנער שופע מרץ. מחזיק בידו של השכן בכל הכוח. מטפס בידיו על ידיות הכיסא, ומושך את עצמו למעלה. עוד קצת סיוע, ו... הופ. הנה הוא כבר יושב. קושר את עצמו. מנפנף לתודה ויוצא החוצה.

השכן עדיין נטוע על עומדו. המום. טרגדיה קופצנית כזו לא ראה מימיו... ואיזה אומץ של ההורים לשלוח אותו לבדו... אומץ או שמא חוסר אחריות...

הילד אינו מפנה ראשו אחורנית. שיחשוב האדון מה שיחשוב, שירחם מה שירחם, שישתוק מה שישתוק...

הוא מדווש בידיו ומכוון את כיסא הגלגלים לעבר תחנת האוטובוס במעלה הרחוב. קצת קשה. הידיים מאומצות. הכתפיים כואבות. נו, טוב. כאבים בריאים כאלו. נורמליים. כאבים אמיתיים של איברים קיימים...

רוח נעימה משיבה מעט אוויר על פניו. בתיק יש בקבוק מים קטן. אפשר רגע לעצור למנוחה קצרה.

יונה מדדה על המדרכה לצידו בהליכה מתנדנדת. רגליה הקטנטנות פוסעות בקצב אחיד, ומובילות אותה בקו ישר כמעט במעלה הרחוב. אילו רגליים מוזרות... ורדרדות. מקומטטות. אבל אחרי הכל רגליים. והן מוליכות אותה בקלילות...

די, די למחשבות. קדימה.

שוב מתגלגל הכיסא במעלה הרחוב. נעצר בתחנה.

שתי דקות המתנה, ונשיפת אוטובוס ממלאה את הרחוב. הנהג חונה כמו נהג אוטובוס. אוח. איזה מרחק!

התחנה ריקה מאדם.

מנחם מדווש במהירות קדימה ונעצר בדלת הקדמית. "סליחה, אדוני, יש לך מעלון בדלת האחורית?".

"יש", אומר הנהג, "אבל צריך שמישהו יפתח אותו ויעזור לך לעלות. הגעת עם מלווה? מישהו יכול לעזור לך?".

"אתה תעזור", הוא אומר באומץ. "אין לי מישהו אחר".

הנהג אומד אותו במבטו, ומחייך אל מול הביטחון העצמי השופע. בן כמה הוא הצוציק הזה? איזה פה גדול... "חכה, חמוד... אני מתקרב למדרכה".

הוא מחנה את האוטובוס, ועוצר. קם לדלת האחורית. פותח את המעלון, מוביל את הכיסא, עוצר אותו, קושר. בינתיים מפשפש הילד בתיק. מוציא כסף. "אני רוצה לשלם... אפשר?". הנהג חוזר למקומו, ושב אליו עם כרטיס ועודף.

מביט בו כהבט חייל במפקדו. "עוד משהו?".

מנחם מסמיק. כל כך לא נעים. כל כך לא הוא.

בולע את רוקו ומבחין שהנהג עדיין ממתין לתשובתו. "אני אצטרך עזרה לרדת בתחנה בבני ברק. תודה רבה".

בתחנת האוטובוס לירושלים כבר היו נוסעים נוספים. נוסעים מתנדבים נגשו לעזור. שניים קיפלו את הכיסא והעמיסו אותו בתא המטען, שניים נשאו אותו למעלה ושילמו עבורו.

אמא בבית עם לב מפרפר. מה עשתה? איך נתנה להפקרות הזו להתרחש? למה לא התעקשה יותר מול הילד? זה הרי צעד מוגזם לכל הדעות.

צלצול קצר. מנחם על הקו.

"עוד עשרים דקות אני בירושלים", מודיע לה האדון הצעיר שלה, מחוסר הגפיים התחתונות. "מה הטלפון של המתנדב שאמור להסיע אותי? אני רוצה לתאם איתו זמן".

רוצה לצעוק: איך עשית את זה? מי לקח? מי הרים? מי שמר שלא תיפול?

שותקת, כדי לא לקלקל את הנס הפלאי. את החיים שפרצו כעת קדימה במלוא עוזם, מתוך חירות אמיתית.

 "אם אמרתי

מטה רגלי

חסדך ה' יסעדני".

אנא, ריבונו של עולם.

צווה לו את מלאכיך. שמור צאתו ושובו לשלום.

בשעה שלוש אחר הצהריים נכנס מנחם בשער בית ירושלמי מצויר, הישר לחוג יצירה בבלונים.

בערב הוא מתגלגל על כיסאו הביתה – אוחז בידו עוד כיסא גלגלים

עשוי בלונים.

ארגז כלים ותובנות לחיים

ההתמסכנות היא אחד המעצורים החזקים ביותר בעולם. היא מקפיאה כל ניסיון, קוטעת את רגליה של כל יוזמה, והופכת אותנו לנכים.

נכי מעש.

נכאי רוח.

מסכנות היא לא גזירת גורל עליון. מסכנות היא בחירה.

ברגע בו נגאל אדם מן הרגשות הללו, ומפסיק להחשיב עצמו "מסכן" – הוא מסוגל להתחיל להתמודד באומץ עם המציאות, ומגלה שבידו לפעול רבות.

מדהים לגלות כמה תלויים החיים בנקודת המבט, וכמה הם משתנים ברגע בו נקודת המבט משתנה ומתהפכת.

ללא ספק ישנן התמודדויות רבות בחיים. לעיתים מדובר בהתמודדות "רגילה", ולפעמים באתגר קשה מנשוא. כמעט בלתי אפשרי.

אך בכל מצב ובכל סיטואציה – כשאדם מתמקד במה שהוא כן יכול לעשות, הוא יגלה עולם מלא. אין מציאות שאי אפשר לשפר. אין גזרה שאי אפשר להיטיב. נכון, הצרה עודנה צרה, אך יש משהו שיכול להפוך אותה לקלה יותר, ואת המשהו הזה יכול כל אחד למצוא!

סיפורו של מנחם הוא אחד הסיפורים המרגשים ביותר בהם נוכחתי שוב לראות, עד כמה יכול אדם לעשות כשהוא מפסיק להתמסכן ולבכות על מר גורלו. ברגע אחד הוא יכול לגאול את עצמו ממאסר ה'מה יגידו', באיבחת החלטה אחת הוא מתמודד באומץ עם מה שאפשר לעשות בנתונים העכשוויים – וכך הופך את חייו לאחרים.

לרכישת ספרו החדש של הרב אהרון מרגלית "בעקבות אתהלך 2" היכנסו לכאן או חייגו למוקד המכירות: 073-2221250