טורים נשיים
בת 40. ועד היום לא הכרתי את תפילת "הלל"
הוא שולף אמירה בטון בטוח מאוד. נקי ומרגיע וסה"כ הגיוני: גלית, את נולדת לא דתייה. נולדת ספרדייה. לכן את לא אמורה להכיר את ההלל המסוים הזה
- גלית לוי
- י"ג תמוז התשפ"א
(צילום: shutterstock)גם אני מרגישה לפעמים סוג ב'. תתפלאו.
איך זה קורה לי?
טלפון אחד לדבורי, סגנית מנהלת תיכון בתל אביב, פותח בפני צוהר לעולם מופלא. בינתיים, מוח של חוזרת בתשובה כמוני אוסף תמיד מידע לסיכום ולמסקנות: "דבורי"... אני תוהה ביני לבין עצמי. "זה שם חרדי, לא?".
תוך 10 דקות היא סוגרת איתי מופע. למחר! בהתחלה כל התנאים אידאליים: היא לא מכירה אותי, ולא מבקשת לדעת איך אני מנגנת. התשלום שאני דורשת משביע רצון מאוד.
בסך הכל, נשמע כיף אדיר להופיע: היא צריכה נגנת ליווי לתפילת ההלל של ראש חודש, והיא מתלהבת מהמנדולה.
בזמן שאני צריכה להסביר לדבורי הסגנית שהמנדולה היא אחותה הגדולה של המנדולינה, הצטרכתי גם אני לבקש הסבר. הממ... ובכן... מהי תפילת ההלל של ראש חודש? מי כתב מילים ולחן? אני מסבירה לה שאני לא מכירה את תפילת ההלל, כי אני פשוט... בעלת תשובה.
זה היה החלק הקל, הודות לתהליך עמוק ומתמשך של עבודת מידות שהביא אותי לדרגת ביטחון שכזו.
קולה של דבורי עליז ומלא תקווה. היא חיובית ואנרגטית: "אני סומכת עליך, את לא צריכה ללמוד הכל בעל פה. זה אלתור מוסיקלי, כמו בקומזיץ". בסבלנות של אשת הוראה היא מסבירה לי כמה חלקים יש לתפילת ההלל, ושולחת לי סרטון לדוגמה. "תהיי אצלנו מחר ב-7:45. להתראות!".
השיחה מסתיימת.
מעולה! אז איפה הבעיה? הנה היא הגיעה.
הילדים נרדמו. הלילה יורד. לאחר שארגנתי את הבית, נכנסתי לחדר העבודה שלי. עכשיו זה רק אני ותפילת ההלל. אני פותחת את המחשב וצופה בסרטון לדוגמה ששלחה לי דבורי הסגנית.
הראש הלימודי שלי מתחיל להסיק מסקנות ולהגדיר הגדרות: למעשה ההלל הוא אוסף של מזמורי תהילים מולחנים בסגנון חסידי אשכנזי כזה...
עכשיו תורו של הפחד להיכנס למשרדי. הוא מביא איתו אורחים בלתי קרואים: תחושת הנחיתות וחוסר הידע כמו גיורת, כמו מהגרת. תמיד פחות מדי. לעולם לא אצליח להשלים את כל הפערים.
מוזר. הרי זכיתי להגשים את הרוב הגדול של החלומות שלי. אני נשואה באושר. נולדו לנו שלושה ילדים, אני מוסיקאית שמתפרנסת ממוסיקה, מכתיבת שירים, ברכות ותפילות אישיות ומאמנת באמונה. הביטחון העצמי שלי תמיד היה גבוה בהרבה תחומים. בלימודים הצטיינתי והופעתי על במות מגיל צעיר. אז מה הקשר עכשיו להרגיש נחיתות מעמדית?!
בת 40, ועד כה לא ידעתי שזו תפילה קאנונית כזו שבסידור. שמעתי על המילה "הלל" אבל מעולם לא ידעתי מה היהודים עושים איתה... ומה התפילה הקאנונית שלי?
התפילה הקאנונית שלי היא תפילה לאלוקים שיעזור לי, כי יש לי כאן שליחות שהוא הניח לפתחי. 22:30 בלילה. יש לי כמה שעות בודדות ללמוד את ההלל. עד אחת וחצי בלילה אני כותבת את האקורדים.
השירים מתבלבלים לי האחד עם השני. הכל מזכיר לי מוסיקה חסידית. פתאום פסוקי התהילים של ההלל מתערבבים זה בזה.
אני מגיעה למצב שאני משתפת את בעלי ברגשי הנחיתות שלי, שנראים לי מוצדקים. הוא שולף אמירה בטון בטוח מאוד. נקי ומרגיע וסה"כ הגיוני: גלית, את נולדת לא דתייה. נולדת ספרדייה. לכן את לא אמורה להכיר את ההלל המסוים הזה.
וואו! איזו הארה! עכשיו אפשר להמשיך לעבוד.
כותבת את האקורדים, מוחקת, כותבת, נלחמת כלביאה מול הצלילים הצורמים שאני לומדת משהו שלא שייך לי. שאני לא מ"שלהם".
מגייסת כוחות של גיבורת על ומזכירה לעצמי שה' הביא לפתחי שליחות, ושכישורי האלתור שלי מפותחים וברמה גבוהה.
מסיימת לכתוב במחברת את כל האקורדים, ועכשיו חזרה ראשונה, שהיא גם חזרה גנראלית. יהיה בסדר. יהיה בסדר! יהיה בסדר!
קמה בהתלהבות אחרי 4 שעות שינה. שלב ארגון שלושה ילדים קטנים עובר בהצלחה, כמו גם שלב הנסיעה לבית הספר שאינני מכירה.
אני מקדמת בברכה את הפרפרים שנכנסו לבטן, ומאחלת לעצמי בהצלחה.
דבורי הסגנית מקבלת את פני. יש לה חיוך מאוזן לאוזן, ואור בעיניים. ממש כפי שהיא היתה בשיחת הטלפון.
אני מגיעה אל הבמה לבדיקת סאונד, ופוגשת את מנהלת בית הספר. גם לה יש מאור פנים ושמחה בעיניים. הלוואי שהייתי זוכה ללמוד בבית ספר כזה כשהייתי נערה.
יש לי עוד זמן עד לתחילת ההופעה. אני מתאמנת בחדר צדדי עוד ועוד, ואז עולה במוחי רעיון! לשיר חלק מהלל שאני כבר מכירה. מסתבר שאני מכירה. איך אני מכירה? פעם קניתי מובייל יהודי לבן שלי כשהיה תינוק. המובייל היהודי ניגן מוסיקה חסידית, ושם היה את "א-לי אתה ואודך". מצוין. אשלב שירה.
מופע ההלל התחיל. אני בפנים רציניות, כי אני מנסה להתרכז ולהקשיב למנהלת בית הספר, שמתפללת בקול. היא השתדלה כל כך להיות בתאום איתי.
סמכתי מאוד על היכולות האלתוריות שלי. תנו לי אקורדים ואנגן לכם יצירה מופלאה.
שוב הפנים שלי רציניות, כי אני מתרכזת. לא רציתי לשדר רצינות. זה קצת קודר. רציתי שקהל התלמידות ייהנו. אז בכל פעם אני נלחמת בכמה חזיתות: מנסה בכל זאת לחייך, אף על פי שאני צריכה ריכוז, מנסה לזכור את המילה קומזיץ ונהנית מזה! מזכירה לעצמי שגם לחוזרת בתשובה כמוני יש מקום בקהל ה'. ה' בכבודו ובעצמו הזמין אותי. אני על הבמה הרי.
כשהגיע הרגע לשיר. שרתי מתוך הנשמה: "א-לי אתה ואודך. אלוקי, ארוממך. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!". היתה משמעות מיוחדת לתודה האישית שלי.
הקהל אהב. מנהלת בית הספר הזמינה אותי לתפילת ההלל של ראש חודש חשוון.
התלמידות ביקשו סלפי עם המנדולה, ויש לי זמן רב ללמוד את ההלל ולהגיע בביטחון עצמי מההתחלה. היתה חוויה נהדרת! ועכשיו אני אומרת את ההלל הפרטי שלי שוב ושוב.
לתגובות: vaskerg@gmail.com