תינוקת שלי - למי אני צריכה להחזיר עודף?

בבוקר ראיתי אותה מובלת לתוך מחלקת היולדות, אישה מאושרת אחרי לידה.

בערב כבר ראיתי אותה בחדר ההנקה הצמוד לתינוקייה.

היא ישבה שם עם תינוק זעיר, ורצתה להאכיל אותו. קצת גונחת, קצת נאנחת אבל דבקה במטרה.

היא ידעה להגיד שטיפות החלב הראשונות הן טיפות של זהב.

הנשים האחרות מהנהנות לדבריה. אחת חלשה, אחת חלשה פחות, זו בסך הכל יום אחרי לידה וזו כבר יומיים.

כולן רוצות ללכת לישון, אבל חשוב להן להאכיל את התינוק ב"טיפות של זהב".

"מה לא עושים בשביל הילדים", אומרת אותה אחת, בקושי כמה שעות אחרי לידה. ניכר שהיא מתאמצת וחשוב לה. היא באמת מוכנה להשקיע למען הילדים.

"אבל אחר כך", היא ממשיכה, "לילדים יש רק טענות".

העולל הקטן בזרועותיה, רק בן חצי יום, והיא צופה למרחוק ורואה בעיני רוחה איך הוא בא אליה בטענות...

הייתי שם עם תינוקת רכה וענוגה, מערסלת אותה בין זרועותי, מרגישה את החמימות שלה, שומעת את נשימותיה הקצובות ולא מתיקה את עיני מפניה המושלמות.

"את כזו מתנה", אני אומרת לה בלי קול, "המתנה הגדולה ביותר שאפשר לקבל".

באותו רגע ששמעתי את אותה אישה, המוכנה לעשות הכל בשביל הילדים, אבל כבר חוששת מהטענות שיהיו להם אחר כך, שתקתי ולא אמרתי לה כלום.

אבל לעצמי אמרתי גם אמרתי:"נכון שאני אמא ונותנת לילדים המון, אבל האם הם לא נותנים גם לי, בלי סוף?".

כל תינוק נותן לאמו את ה"אימהות".

כמו שאין מלך בלא עם, אין אמא ללא ילד.

כל ילד נותן לאמו את התפקיד והייעוד.

ילד נותן לאמו מקום לאהבה בלב ומקום לנתינה. זה צורך שלה, והוא, בעצם הווייתו, נותן לה אותו.

ילד נותן לאמו את האפשרות לנשק ולחבק אותו, להלביש אותו, לשחק איתו ולדאוג לו.

הוא נותן לה להיות זו שאפשר לקרוא לה "אמא" בכל גיל!

אמא לא צריכה להיות "קדושה מעונה", הנותנת בלי סוף עד כדי שחיקה.

אמא היא זו שמקבלת בלי סוף, חוץ מהערכים הרוחניים והגשמה, את הרכות המלטפת, את החיוכים הטהורים ואת הנחת, בעז"ה.

אי אפשר לחיות רק מנתינה, כל נתינה היא גם קבלה.

בסוף נשארתי לי תוהה מי מקבל יותר.

יש מצב, שאני כבר מקבלת יותר מדי - וצריכה להחזיר עודף...

פסי דבלינגר היא מרצה להעצמה אימהית pid38a@gmail.com