מדריך לכתיבה יהודית: סיפורים

כשכותבים סיפור, חשוב לתת את הדעת על פתיח הסיפור. בהיותו מעין חלון הראוה של הסיפור, הוא צריך להכניס את הקורא לאווירה ולתפוס את תשומת לבו. הטוב ביותר לפתוח בסיפור עצמו, בלי הקדמות. לדוגמא: "חג הסוכות התקרב ובא, ובכל העיר ברדיצ'וב לא נמצא אפילו אתרוג אחד לקיים בו את המצווה...". אך גם כשנצרכים להקדמה, כמו בסיפור המשולב במאמר, לא כדאי להתחיל בפתיחות שחוקות (כמו "מסופר", "פעם אחת"), אלא יש לגוון ולמצוא בכל פעם פתיחה מסוג אחר.

סיפור ארוך פותחים בדרך כלל בתיאור רגע דרמטי מתוך הסיפור, ולאחר מכן חוזרים לספר את הסיפור בסדר כרונולוגי.

אם רוצים לכתוב סיפור נוסף הדומה לקודמו, פותחים כך: "כן / עוד יסופר", "שוב מעשה ב...", "כיוצא בו", "כגון דא מסופר".

כשהסיפור ידוע, כדאי לפתוח בכנות "וידוע הסיפור" / "כולם מכירים את הסיפור על...", כדי שהקורא לא יחוש שאתה מנסה להערים עליו ולשווק לו את הסיפור כחדש.

ניסוח הסיפור

בסיפורי צדיקים, נכון להשתמש בסגנון מקראי-משנאי, ולהטביל את הקולמוס בהוד קדומים. סגנון עדכני מאבד את האווירה הקדומה והקדושה.

חשוב מאוד לשמור על רצף סיפורי ללא עצירות. ולכן יש למעט ככל האפשר בהערות וכתיבה בין סוגריים. הערות חשובות ופרטים ביוגרפיים נצרכים, יש לשלב בחכמה תוך כדי הסיפור. לדוגמא: "רב פלוני, שהשבוע יחול יום הילולתו, נסע פעם...". כמו כן, בסיפור לא כותבים ומונים דברים במספרים: 1. 2. 3, אלא כותבים במלים, כמו: סיבה נוספת..... דבר נוסף...

בכתיבת סיפור יש למעט ככל האפשר בשימוש במלות קישור. מלים כאלו מנטרלות את כל אפקט הדרמה, והופכות את הסיפור למאמר ענייני. לדוגמא: במקום "האיש נאלם דום, כי בבת אחת הוא הבין לאן נקלע" - האיש נאלם דום. בבת אחת הוא הבין לאן נקלע".

במפנה של דרמה, יש לפתוח משפט חדש ולפעמים גם קטע חדש. במקום: נפרדתי מהחברים ויצאתי החוצה, ובאותו רגע התפוצץ מטען חבלה בבית הקפה, יש לכתוב: נפרדתי מהחברים ויצאתי החוצה. לחרדתי, באותו רגע התפוצץ מטען חבלה בבית הקפה.

לפעמים כדי ליצור דרמה, עוברים לתאר בהווה. לדוגמא: "רגע ההכרעה מתקרב. האיש נכנס...". יש לדאוג שהמעבר מעבר להווה לא יהיה חד, ולכן כדאי לפתוח קטע חדש.

חשוב לשמור על האינטליגנציה של הקוראים. לא תמיד צריך לפרט הכל. יש דברים שהקורא מבין מעצמו שהם התרחשו, או שהוא יבין אותם בהמשך.

המסר של הסיפור צריך להיות מושחל תוך כדי הסיפור באופן סמוי, כך שלא יורגש שהמספר בא להטיף. אם בכל זאת יש צורך להדגיש את הלקח, או שמדובר בסיפור שמובא בספר מוסר, עדיף לכתוב את המסר כהקדמה לסיפור. אם הלקח יהיה בסוף, אנשים יקראו רק את הסיפור, בלי הלקח. דוגמא להקדמה לסיפור: אחד הדברים שנדמה כי צריכים חיזוק ב"עין טובה", הוא בין שכנים שאחד מהם מעוניין להרחיב את דירתו. להלן סיפור מופלא המלמדנו כמה חשוב ואף משתלם לא לנהוג בצרות עין כלפי השכנים...

השבחת הסיפור

ההבדל בין סיפור שמסופר טוב לבין סיפור שאינו כזה, הוא למעשה כל ה"סיפור". סופר אמן יודע ליטול עובדות וליצור מהן סיפור מרתק, על ידי הגבהת העוצמות, חידוד והעמקת הניגודים, הפחת רוח חיים בדמויות והעברת התחושות הצבע והטעם. עם זאת, תיאורים מוגזמים ומנופחים, יצירת מתח במקום שאין מתח, ניסיון לא מוצלח להיראות שנון – כל אלו עלולים להשיג תוצאה הפוכה.

חשוב מאוד לשמור בסיפור על אפקט ההפתעה, גם אם הדבר בא על חשבון הסדר הכרונולוגי. כך, למשל, על הסופר להיזהר לא לגלות את הסוף של הסיפור כבר מההתחלה. אם יכתוב לדוגמא כבר בתחילה ש"האיש זכה לפרי בטן בזכות הצדיק, וכך היה המעשה...", הקורא אינו סקרן ומתוח לדעת מה היה בסוף.

משחקי לשון קלים תוך כדי הסיפור, חשובים מאוד כדי להחיות את הסיפור ולשמור על ערנותו של הקורא. לשם כך ישנן מגוון דרכים, כמו לשון נופל על לשון, חרוזים, אנלוגיה וכו'.

כשמתארים בסיפור תחושות של הדמות, חשוב לתאר את שפת הגוף המבטאת את אותה תחושה. במקום לכתוב, לדוגמא, "האיש סירב להאמין", כדאי להוסיף תיאור: "האיש משך בכתפיו וסירב להאמין". תחושה של סגירות תתבטא בזרועות שלובות. לדיבור בלהט יתלווה נפנוף ידים. קוצר רוח, לחץ ועצבנות, יתוארו בתיפוף באצבעות או בכסיסת ציפורניים. בושה תתאפיין בכבישת פנים בקרקע. תדהמה תוצג בעיניים מתעגלות, וכן על זה הדרך.

גבולות הדמיון

על הסופר להיזהר שלא להיסחף בדמיונו ולחרוג מן האמת (לא שמענו על היתר לשנות מפני דרכי סיפור...). ניתן לתאר ולקשט את האוירה בסיפור על סמך הדמיון, כאשר סביר להניח שכך היה במציאות. למשל, ניתן לתאר תמונות נוף והבעות פנים מתבקשות, אך לא ניתן לכתוב "נפצע קשה" כאשר במציאות הוא נחבל קלות, או "פרץ בבכי תמרורים" כאשר הוא בסך הכל היה נבוך. סופר אמן יודע להקצין את תיאור הסיפור לכדי מתח ורגש, מבלי לשנות מהעובדות.

יש לשים לב להתאים את התיאור לתקופה שבה התרחש. לא שייך לתאר, למשל, שכונני "הצלה" פילסו דרכם אל החולה, בשעה שהסיפור ארע בתימן לפני 300 שנה...

כדי לא לחטוא לאמינות, בטרם כתיבת הסיפור יש לערוך תחקיר קצר על הדמות, המקום והזמן. בלעדי בירור זה, אפשר לכתוב על צדיק סגפן שהתרווח על כורסתו המלכותית, או להפוך עיירה קטנה לעיר גדולה לאלוקים.

כדי להוסיף על אמינות הסיפור, חשוב להזכיר בסיפור גם פרטים טכניים ומזהים, כמו שמות, תאריכים ואפילו שם רחוב ומספר בנין, אף על פי שאין זה רלוונטי כלל לגופו של הסיפור.

אם כותבים סיפור דמיוני, ראוי לרמוז על כך (באופן שהסיפור יוצג כמשל, או ששמות בעלי המעשה יהיו מוזרים שניכר שלא היו ולא נבראו), וודאי אין לספר אותו על דמות אמיתית (כמו שמצוי בסיפורי חסידים). הנזק בכך רב על התועלת, והמטרה אינה מקדשת את האמצעים. על ידי פרסום סיפורים כאלו, עלול העולם להטיל דופי גם בסיפורים האמיתיים המסורים מדור לדור, כאילו אף הם בדויים, חלילה.

קטעי שיח

כדי להחיות את הסיפור, עדיף בדרך כלל לתת את המלים בפי הדמויות, במקום לתאר בכלי שני מה הן אמרו. במקום: "האיש הודה בפני הדיינים כי אמת בפי התובע, אך מה יעשה ואין בידו מאומה כדי להחיות את נפשו ונפש ילדיו", יישמע חי ואותנטי יותר אם נספר: "האיש הודה בפני הדיינים: 'אמת בפי התובע, אך מה אעשה ואין בידי מאומה כדי להחיות את נפשי ונפש ילדי'". עם זאת, כאשר יש רצף של דיאלוגים, כדאי לגוון ולהכניס גם תיאורים של המספר בלשון נסתר.

המלים ששמים בפי הדמות חייבות להיות אותנטיות ומותאמות לאופי, לאישיות הדובר ולמצבו באותה שעה. עורך דין אינו מדבר כמו מוכר ירקות, ודמות שלפי התיאור כועסת מאוד, אינה מדברת בצורה נינוחה. חכם שחי לפני שנים רבות אמור להתבטא בשפה מליצית ומקראית יותר מחכם בן זמננו, ורב אשכנזי אומר "יישר כח" ולא "חזק וברוך". וכן על זה הדרך.

כשמביאים דו-שיח ארוך עם משפטים קצרים, עדיף לשים כל משפט בשורה חדשה, כשלפני המשפט מסומן מקף.

אם הסיפור שאתה מביא, סֻפַּר מפי גיבור הסיפור בעצמו, כדאי להביאו כאילו הוא מספר בנימה אישית. בדרך כלל כך זה מוחשי ומרגש יותר. אך אם נוכחותו של המספר שולית בסיפור, עדיף להביאו בנסתר, ולשלב קטעי שיח שבהם יצוטטו דבריו בגוף ראשון.

אם הרב שכותבים עליו את הסיפור כתב בעצמו את הסיפור שקרה עמו, אין יפה יותר מלצטטו בלשונו מלה במלה. אם יש צורך, אפשר לשלב הקדמות וקטעי רקע של הסופר.

בחירת סיפורים

בחירת סיפורים מתאימים, חכמה היא ואינה מלאכה. קשה למצוא את הנוסחה המדויקת לסיפור שטמון בו המפתח ללבות הקוראים. לא פעם המספר מגלה שסיפור שלא ייחס לו חשיבות, דווקא הוא שבה את לב הקוראים, וכן להיפך. עם זאת, יש כמה כללים בסיסיים, כדלהלן.

סיפור טוב הוא סיפור שיש במהלכו הפתעה ומפנה בלתי צפוי. כמו כן, המדד לסיפור מומלץ הוא כאשר נהנים לספר אותו בעל פה, ולא רק לכתוב אותו.

תמיד יש עדיפות לבחירת סיפור אמיתי, ובפרט סיפור אישי. אם המספר אינו חפץ שידעו כי בדידו הוה עובדא, הוא יכול לספר את הסיפור על אדם אחר, לדוגמא: "מעשה ביהודי / צדיק אחד ש...".

סיפור ממקור אמין, עדיף על פני אחרים, אך כשיש סיפור מוצלח שהובא בספרים המוכרים כאמיתיים, אין צורך לטרוח יתר על המדה בבירור אחר אמיתות הסיפור (אם עד אחד נאמן באיסורים, קל וחומר בסיפורים, ובפרט שהדבר קשה לבירורים). לכן אם יש שתי גרסאות לסיפור, ואחת מהן מעניינת יותר, אפשר בהחלט ליהנות מהספק ולהעדיף אותה. שונה הדבר כאשר הסיפור מובא לצורך לימוד הוראה או הנהגה, שאז חובה לבדוק את אמינות הסיפור.

לא נאמנו דבריהם של אלו האומרים כי אין כל תועלת בפרסום סיפורים על נפלאות וישועות שחוללו צדיקים, שכן סיפורים אלו מחזקים את האמונה בה' ובכוח עבדיו הצדיקים. וכן מצינו בגמרא סיפורי נסים על תנאים ואמוראים.

כדי למצוא בקלות סיפורים מתאימים למסר של המאמר, מומלץ לחפש בספרים שיש בסופם מפתחות מפורטים לפי נושאים, כמו "ענף עץ אבות".

זהירות בסיפור

כשמחפשים סיפור לצורך העברת מסר, יש לבחור סיפורים שאדם מן השורה יוכל להזדהות עמם וליישמם. ישנה נטייה להביא דווקא סיפורים קיצוניים, המעוררים ריגוש (כגון שהחכם היה מגדל שערות ארוכות וקושר שערותיו לקיר כדי שלא יוכל להתנמנם, או שהיה בולע את האוכל בלי ללעוס), אך יש לדעת שהנזק בסיפורים אלו רב על התועלת. אם יש הכרח להביא סיפור כזה, יש לכותבו בהסתייגות, ולציין כי לפי דרגתו עשה את הדברים, ואין לנו הקטנים לחקות אותו (יש מבני הנעורים שקוראים סיפורים כאלו ומנסים לאמץ מנהגי פרישות קשים, המצריכים כוחות נפש וגוף מיוחדים).

במיוחד יש להיזהר במשנה זהירות, לבל יצא מהסיפור איזה פרט הנוגד את ההלכה. הנה כמה דוגמאות: א. לא לספר על בחור ישיבה שמרוב שקידה בתורה לא עזר להוריו, כי זה נוגד את ההלכה המפורשת שמצווה עוברת דוחה לימוד תורה. ב. יש לדאוג שלא ייווצר בין גיבורי הסיפור דו-שיח שיש בו לשון הרע. ג. כאשר בסיפור מוזכר שאדם הלווה לחברו כסף, אין לכתוב שהוא הודה לו על כך, שכן הדבר גובל באיסור ריבית.

לפעמים התיאור בסיפור אינו נוגד את ההלכה, אך יש בו טעם לפגם מצד "ועשית הישר והטוב". כאשר נצרכים להביא סיפור כזה, יש לנהוג בחכמה ולרכך ולעדן את הדברים או פשוט לעקוף אותם באופן שהתנהגותו של הרב בעל המעשה לא תעורר תהיות ותוצג באור שלילי. לדוגמא, במקום לתאר שהרב הקפיד על מישהו וגער בו לעיני כולם, אפשר לספר שהרב גער בו, בלי להזכיר שהיה זה לעיני כולם. דוגמא נוספת מהסיפור הידוע על הדיין שכדי לעורר את קנאת הבעל המגרש, ביקש מעני אחד שילחש לו על אוזנו במהלך כתיבת הגט כאילו הוא מבקש להינשא לאשה המתגרשת. הקורא יכול לתהות איך הרב מתיר לעצמו לעשות מניפולציה כזו. אך הדברים ייראו באור שונה אם תוך כדי הסיפור יוסיף המספר: "אף על פי שהפעולה שהגה הדיין כללה הערמה ותחבולה, החליט כי במקרה מיוחד זה של שלום בית, שהקב"ה הסכים אפילו למחות את שמו הגדול - המטרה מקדשת את האמצעים". כשל נוסף יש בסיפור הנ"ל: איך "הפיל" הדיין על העני תפקיד כזה? כדי לעקוף בעיה זו, אפשר להוסיף שהרב הסביר לו את התועלת הגדולה שיש בכך, ושאם יעשה כן, שכרו יהיה גדול מן השמים.

יש לנהוג ברגישות גם כאשר הדבר עלול להגיע לידי פגיעה. למשל, סיפור על אשתו של רב שיצאה מדעתה וחזרה לדעתה בדרך נס, אפשר לספר על קרובת משפחתו של הרב.

מתוך הספר "הכתב והמכתב" - הנחיה והדרכה באמנות הכתיבה, מאת הרב עובדיה חן. ליצירת קשר עם המחבר: gmail.com@7654216