הרב גרוסמן: "היו לי ויתורים רבים במהלך חיי, איך אפשר שלא?"

כיצד הקים אדם צעיר חסר רקע חינוכי וניהולי קריית חינוך ענקית שלומדים בה אלפי תלמידים? איך הצליח חרדי יוצא שכונת מאה שערים להגיע לליבם של מבלי הדיסקוטקים בעיירת פיתוח צפונית? למה אסירים מוצאים בו השראה בתהליך השיקום? ומדוע בכירי הפוליטיקאים, אנשי עסקים, בנקים וארגונים גדולים בעולם מתגייסים לפעילותיו בתחום החינוך והרווחה?

קריית החינוך מגדל אור (צילום: משה בוזגלו)

גם מי שמכיר מקרוב את הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק אשר במשך השנים זכה לפרסים רבים, ביניהם עיטור נשיא מדינת ישראל, תוהה לא פעם על קסמו המיוחד של האיש, אשר מצליח למגנט סביבו בני נוער ומבוגרים, בכל הגילאים ומכל הסגנונות, באמצעות חיבוק, אהבה ומילים. לפעמים זה נראה כמו חידה בלתי פתורה, מעין תופעת טבע שאין לה הסבר.

אות עיטור נשיא המדינה 2014 (צילום: מארק ניימן / לע'''מ)

כאשר אוחזים בידיים את הספר 'חיי שליחות' שיצא לאור לאחרונה על ידי הסופר ד"ר יחיאל הררי, ובו מפורטים תולדות חייו של הרב, קורותיו ותרומתו לחברה הישראלית, ניתן להבין, או לפחות להתחיל להבין, ולו מעט מהקסם שמופץ סביבו. ביקשנו לשוחח עם הרב לרגל יציאת הספר לאור, ולשמוע ממנו על שליחות שהיא חיים, וחיים שהם שליחות.

חיים של שליחות

"לא לחינם בחרתי להעניק לספר את השם 'חיי שליחות'", מבהיר הרב גרוסמן מיד בפתיחת שיחתנו. "כי כולנו למעשה חיים בעולם בשליחות. המשמעות של המושג 'שליחות' בחייו של יהודי, היא ההבנה של המילים שאנו אומרים מידי יום בתפילה: 'ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו' – אנחנו מברכים את ה' ומודים לו על כך שברא אותנו לכבודו. זה אומר שהבריאה אינה לכבודנו, אלא לכבודו ולמענו.

הספר ''חיי שליחות'' של הרב גרוסמן

"מכיוון שבורא עולם הוא זה ששלח אותנו לעולם הזה, הוא שברא את הגוף שלנו והכניס לנו נשמת כל חי, והוא גם שנתן לנו את התורה שמורה לנו איך צריך לנהוג – אז ברור שכל אחד מאתנו הוא בעצם שליח של הקב"ה בעולם הזה, או אולי נכון יותר לקרוא לזה 'שגריר'.

"ומה התפקיד של שגריר?" ממשיך הרב, "ניקח לדוגמה את שגריר ישראל בארה"ב. תפקידו הוא לדאוג במשך יומם ולילה לאינטרסים של ישראל ולפעול עבורם. כך בדיוק צריך לנהוג כל יהודי – לדאוג במשך כל חייו לאינטרסים של הקב"ה, ולמלא את המטלות שלצורך ביצוען הוא הובא לעולם. אנו צריכים ללמוד את התורה, לקיים את המצוות, להפיץ אותן בכל מקום - אלו הם חיי שליחות".

אצל הרב גרוסמן לא מדובר במושג תיאורטי, שכן הוא חווה את הדברים הללו  מידי יום ויום. הכל התחיל ביציאתם של הרב והרבנית אל המגורים במגדל העמק, לפני קצת יותר מחמישה עשורים. באותם ימים הם התגוררו בבני ברק, כאשר הרב גרוסמן למד בבית מדרשו של הרבי מלעלוב, ולאחר שעות הלימוד היה מייעץ לאנשים ומסייע להם בעצות טובות. הרבי מלעלוב שהבחין כבר אז ביכולותיו של האברך הצעיר, הציע לו לצאת לעיירה הצפונית ולפעול בה כדי "להציל נשמות אובדות". הרב שהתייעץ עם אשתו, הביע נכונות לעשות זאת למשך שנה או  מקסימום שנתיים. איש לא שיער אז שהמשפחה תישאר להתגורר במגדל העמק במשך יותר מ-50 שנה. 

הרב גרוסמן בילדות (צילום: אלבום משפחתי)

בשלב הראשון יצא הרב גרוסמן לדרך לבדו, ולאחר כחודש הוא הגיע ממגדל העמק אל בני ברק עם טנדר ששכר כדי להביא עמו את אשתו, בתו והציוד המועט שהיה להם: שתי מיטות, שולחן וכמה כיסאות. בדרך עצר הנהג בתחנת דלק, הרב גרוסמן ביקש לרדת, ונהג הטנדר ניצל את ההזדמנות כדי לבדוק שהאישה הצעירה מבינה את המצב. "תגידי, את יודעת להיכן בעלך לוקח אותך? את בטוחה שאת רוצה ללכת לשם? את הולכת לגיהינום!" הוא אמר לה. הרבנית לא נבהלה, אך גם היא בדיוק כמו בעלה, הייתה בטוחה שהם יוצאים לשליחות של שנה או שנתיים.

כעת, בפרספקטיבה של עשרות שנים, מגלה הרב גרוסמן, מה דחף אותו לקבל החלטה כזו שבזמנו נראתה כבלתי אפשרית. "אני זוכר את ההתעוררות העצומה שהייתה בארץ אחרי מלחמת ששת הימים", הוא מסביר, "זה היה דבר שאי אפשר לתאר – אנשים ראו במו עיניהם ניסים גלויים ממש וחשתי כמה שאני מוכרח להודות להקב"ה על החסד העצום שהוא גומל אתנו. ההחלטה לעבור להתגורר בפריפריה הגיעה מתוך ההבנה שהנחת הגדולה ביותר שאני יכול לעשות לבורא עולם היא על ידי כך שאעזור לבניו לחזור ולהתקרב אליו. הרי זה כמו אב שמאבד את בנו ומחפש אותו בכל מקום. כאשר מישהו ימצא את הבן האבוד וישיב אותו לאב – לא יהיה  גבול לאושרו.

הכיתה הראשונה. מגדל העמק 1972 (צילום: רונן מנשה)

"גם לאבא שבשמיים יש ילדים שהלכו לאיבוד שלא באשמתם. שלחו אותם לגור במקומות כמו מגדל העמק, עפולה, בית שאן, וכן גם באזורי הדרום. הציבור החרדי לא היה שם באותם ימים, אלא הוא התגורר במרכז – בירושלים ובבני ברק, לכן לא הייתה לו אפשרות להשפיע עליהם. התכנית שלי הייתה לעזוב את המרכז ולהתנדב במשך שנה אחת במגדל העמק שבאותם ימים הייתה העיירה כמעט הכי קשה בארץ מבחינת בעיות. חשבתי שאעשה שם את השליחות שלי ואנסה לקרב".

הרב מספר כי השאלה הראשונה שהוא שאל בעת שהגיע למגדל העמק, הייתה: "איפה יש כאן ישיבה?" אך תושבי המקום לא הבינו על  מה הוא מדבר. הוא ניסה לברר: "אם לא ישיבה, אולי יש תלמוד תורה או בית כנסת?" אך שוב ננעצו בו מבטים תמהים. לבסוף הוא שאל: "אז איפה נמצאים בני הנוער?" ואז קיבל סוף-סוף את התשובה: "הם בדיסקוטק".

"זו הייתה מילה בלתי מוכרת שכיליד מאה שערים מעולם לא שמעתי", הוא מודה, "חשבתי לתומי שהם נמצאים בישיבה שנקראת 'דיסקוטק', ואולי זו מילה בצרפתית. כשהגעתי לדיסקוטק גיליתי פורים באמצע השנה. רקדו שם בנים ובנות עם מוזיקה קולנית וערבוביה גדולה... כשנכנסתי כולם היו בהלם, לא  הבינו מה מחפש שם אברך עם זקן, פאות, כובע ומעיל שחור. אחר כך סיפרו לי שהם היו בטוחים שמישהו במשפחתי נפטר ואני צריך מניין לקדיש".

הרב בהנחת אבן הפינה לקריית החינוך מגדל אור 1975 (צילום: רונן מנשה)

הרב גרוסמן עוצר לרגע, ומדגיש: "לא היה לי קל לראות את השממה הרוחנית שהייתה כאן, אבל הבנתי שצריכים לעשות משהו, אז אמרתי לבני הנוער באופן הכי טבעי: 'באתי לגור פה אתכם'".

מאז הוא הגיע לדיסקוטק בקביעות, כדי לחזק את הקשרים עם בני הנוער, ועד מהרה הפך גם ביתו הפרטי לסוג של דיסקוטק, כאשר החלו הנערים להגיע אליו הביתה. "אט-אט נוצר בינינו חיבור חזק מאוד", אומר הרב בהתרגשות, "הנערים היו מגיעים אלינו במשך כל שעות היממה, וגם בשבתות ובמוצאי שבת. גידלנו אותם יחד עם הילדים הפרטיים שלנו שנולדו לנו במגדל העמק, אהבנו אותם מכל הלב, והם בוודאי הרגישו את זה והחזירו לנו אהבה".

"הפעם הראשונה בה קיבלתי נשיקה"

הרב גרוסמן המשיך לפגוש בקביעות את בני הנוער המתגוררים באזור, כאשר באחד הימים סיפר לו אחד מהם על כך שאחיו נמצא בבית הסוהר. תגובתו של הרב לא איחרה לבוא: "אם הוא אח שלך, הוא גם אח שלי, הרי אנחנו אחים, ואם כך – כשאתה הולך לבקר בפעם הבאה את אחיך, אני רוצה להצטרף אליך'".

כך התקיים ביקורו הראשון של הרב בכלא שאטה – כלא המיועד לאסירים פליליים וביטחוניים. "כשנכנסתי לכלא בפעם הראשונה קיבלתי הלם מוחלט", מספר הרב גרוסמן. "כל כך הרבה אסירים שמשוועים ליחס, ואף אחד לא מסתכל עליהם, לא מדבר אליהם באמת, מהלב. לא התאפקתי ופניתי למפקד של הכלא בבקשה – 'אני רוצה לבוא ללמוד עם אסירים פעמיים בשבוע, בהתנדבות'. המפקד נתן את אישורו, ומאז הגעתי פעמיים בשבוע לכלא ולמדתי עם האסירים את מסכת אבות. עם הזמן זה הפך לתכנית שיקום רשמית – תכנית שק"ד – שיקום דת. עד היום נמשכת התוכנית הזו, רק שכיום היא פעילה בכל בתי הסוהר שברחבי הארץ, וחברים בה קרוב ל-1000 אסירים".   

אגב, החיבור לאסירים ממשיך עד היום. לפני מספר שנים, בערב יום הכיפורים פורסם הסיפור הבא - הרב יוסף יצחק אהרונוב, חסיד חב"ד השוהה במעצר כחלק מעסקת טיעון, התעקש על כך שהוא רוצה לקבל אישור לצאת מהכלא כדי לטבול במקווה בערב יום הכיפורים.

בסופו של דבר התקבל אישור היציאה למקווה ונדרשה חתימה של שני ערבים. אביו של הרב אהרונוב חתם ולאחר מכן הרב גרוסמן חתם כערב, אלא שכאשר ביקש הרב אהרונוב לצאת לטבילה, נוצרה בעיה נוספת - נציגי השב"ס דרשו שהוא יצא בלבוש אזרחי ולא במדי האסיר, אולם ברשותו לא היו בגדים אזרחיים.

הרב גרוסמן בבית ילדותו בשכונת מאה שערים (צילום: אלבום משפחחתי)

באותו רגע ארע דבר מדהים – הרב גרוסמן, מבלי להתמהמה, פשט את מכנסיו ומסרם לרב אהרונוב, וכך, כאשר הרב גרוסמן נותר במעילו הארוך בלבד, הוא יצא יחד עם הרב אהרונוב לטבילה בערב יום הכיפורים, במקווה הסמוך לבית המשפט.

"לעולם לא אשכח את מסיבת החנוכה הראשונה שעשיתי בכלא שאטה", מוסיף הרב. "אחרי ששרנו והדלקנו נרות, נפרדתי מהאסירים, וכשחלפתי על יד אחד מהם נתתי לו נשיקה. כעבור כמה ימים קיבלתי  גלויה  מאותו אסיר. הוא כתב לי: 'הרב, אני האסיר שנתת לו נשיקה. אני יושב בתא שלי ובוכה. דע לך, הרב, שזו הפעם הראשונה בה קיבלתי נשיקה ממישהו'. המכתב הזה שריגש אותי כל כך, חיזק אצלי את ההבנה שזו בדיוק הבעיה – הילדים האלו גדלו בעולם בו לא היה מי שיעניק להם אהבה, טיפול ומסירות. התחלתי להבין שהשליחות האמתית שלי בעולם היא לא רק להסתובב ברחובות ולנסות לקרב, אלא גם להקים מוסדות שילוו את הילדים כבר מהגיל הרך, ויעניקו להם את כל הכלים החינוכיים והערכיים שהם זקוקים להם".

מ-18 תלמידים ל-25 אלף

אחרי חמש שנים בהן נכח הרב גרוסמן בדיסקוטקים, ברחובות ובבתי סוהר, הוא הגיע למסקנה ברורה: "התחלתי להבין שרבים מאוד מאותם אנשים שנקראים 'עבריינים' שהסתבכו בחוק, בחומרים אסורים ועוד, ייתכן שאילו היו לוקחים אותם מגיל צעיר ונותנים להם אהבה, טיפול ומסירות, חייהם היו נראים לגמרי אחרת, והם היו יכולים לגדול ולעסוק במקצועות מכובדים", הוא מסביר.

כך למעשה החלו הרב והרבנית גרוסמן להקים את מוסדות רשת מגדלור. היה זה בשנת 1972, והיו להם בסך הכל 18 תלמידים. באותם ימים ביתו של הרב היה צמוד לבית שנרכש עבור אותם ילדים, ובשנה זו הרב לקח על עצמו חלק ממשימת ההוראה, כאשר הוא שימש בין היתר כמורה שלהם, ואילו הרבנית שימשה כאחראית על סיוע בבישול ודאגה לצדדים הגשמיים של הילדים. ביתם היה פתוח לגמרי לילדי מגדל אור ולעובדי הפנימייה, וכאשר לצורך הדוגמה שכח הטבח להביא סינר, הוא היה לוקח חולצה של הרב ומשתמש בה.

הרב על רקע המתיבתא בקריית חינוך מגדל אור 1978 (צילום: רונן מנשה)

"כיום כבר עברנו את ה-25 אלף בוגרים", מציין הרב בסיפוק, "יש לנו מעונות, גני ילדים, בתי ספר, תלמודי תורה וגם פנימייה לבנות, ישיבה לבנים ומוסדות נוספים לבני נוער ברחבי הארץ. עובדים אצלנו 900 איש, ש-80% מתוכם הם בוגרים שלנו, שגדלו והתחנכו אצלנו. "ואגב", הוא מוסיף, "מתוך כל 18 התלמידים הראשונים שלמדו אצלנו, יצאו כולם חזקים ומחוזקים. אחד מהם הוא הגאון הרב יוסף גיגי, מורה הוראה וראש הכולל אצלנו האחראי על 100 אברכים".

הרב גרוסמן בביקור בגן ילדים של קריית החינוך מגדל אור (צילום: רונן מנשה)

לכאורה נראה ששליחות חייבת לבוא על חשבון משהו מסוים בחיינו. האם הרב מרגיש שהוא נאלץ לוותר בשביל חיי השליחות?

"ברור שחיי שליחות דורשים ויתורים", הוא מסכים. "קודם כל מבחינה רוחנית – נאלצתי לוותר ולא ניצלתי את מלוא הזמן שהיה לי בחיי כדי ללמוד, שכן עסקתי בגיוס כספים ובליווי תלמידים. גם מבחינה גשמית היו ויתורים – למשל על שמחות משפחתיות שלא תמיד יכולתי להשתתף בהן וגם על קשר בין חברים. כי כשאתה חי בשליחות אז כל דקה חשובה לך.

"אבל חשוב לי להדגיש שמבחינתי זה לא היה ויתור. לא חשבתי כל הזמן על 'מה אני מפסיד', אלא על 'מה אני מרוויח'. כי אדם שחי בשליחות מבין שהוא לא הגיע לעולם כדי ליהנות, אלא כי הקב"ה ברא אותו לכבודו, ואם כך אז מוטל עליו בכל יום ויום לעשות מאזן של 'מה עושה רוח להקב"ה?' ומה הוא דורש ממני.

"בנוסף, אם מדבירם על ויתורים, אני חייב לציין שהוויתור הגדול ביותר דווקא לא היה שלי, אלא של הרבנית, כי היא זו שנאלצה במשך חודשים ארוכים במצטבר, להיות לבד בבית, בגלל הנסיעות שלי, היא זו שטיפלה בילדים באותן תקופות, והיא גם הפכה את הבית שלנו לבית ציבורי, שכולם יודעים שהם יכולים לבוא אליו. הנס הגדול שלי הוא שהרבנית עומדת לצידי כל הזמן ומגבה אותי לאורך הדרך. מסירות הנפש שלה היא ללא ספק בזכות החינוך המיוחד שהיא קיבלה בבית הוריה, שם למדה תמיד שצריכים לוותר בשביל להגדיל תורה וחסידות".

המשל של גולדה מאיר

שנתיים לאחר שהגיע הרב גרוסמן למגדל העמק, בחודש סיון תש"ל, התקיים אירוע ההכתרה שלו לרבה הראשי האשכנזי של העיר. הטקס נפתח בבית הכנסת האשכנזי הראשי במגדל העמק, וכיבדו אותו בנוכחותם הרב הראשי לישראל, רבנים ושרי ממשלה.

הרב גרוסמן עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין 1979 (צילום: רונן מנשה)

מספר שבועות לאחר ההכתרה הגיעה ראשת הממשלה גולדה מאיר לביקור במגדל העמק. היא שמעה על הרב הצעיר זה מכבר, וכשניתנה לה הרשות לשאת דברים, היא התבטאה כי "כוחו הסגולי של הרב מתבטא בכך שהוא הפך עיירת מצוקה מוכת פשע לעיירה משגשגת ופורחת".

בשיחה צדדית שקיימה עם הרב לאחר מכן, היא שאלה את מה שהציק לה: "אומרים עליך שאתה הרב של החבר'ה, מה לך ולדיסקוטקים? איך רב עם זקן, פאות חליפה ושטריימל שנכנס לדיסקוטק, קיוסקים ואולמות סנוקר, מסתדר שם עם החבר'ה?"

הרב גרוסמן עורך טקס בר מצווה לילדי העולים מאתיופיה (צילום: רונן מנשה)

הרב בתגובה סיפר לה את המשל הידוע של רבי נחמן מברסלב - פעם היה בן מלך שהשתגע וחשב שהוא הינדיק - תרנגולו הודו. בעקבות כך הוא התנהג כתרנגול - היה יושב ערום מתחת לשולחן ואוסף בפיו פירורי לחם. גדולי הפסיכולוגים ויועצי המלך לא הצליחו לשפר את מצבו.

יום אחד הגיע חכם אחד שסבר שהוא יכול לרפא את בן המלך. החכם פשט את מעילו ונכנס גם הוא מתחת לשולחן, התיישב ליד בן המלך ואסף גם הוא בפיו פירורים. בן המלך שאל אותו: "מי אתה?"

היועץ החכם השיב בשאלה: "ומי אתה?"

"אני תרנגול הינדיק", השיב בן המלך.

"גם אני הינדיק" החזיר אותו חכם. כך ישבו יחד עד שהתרגלו זה לזה. אז לקח החכם את בגדיו ואמר לבן המלך: "אתה חושב שתרנגול אינו יכול ללבוש בגדים?" ולבשו שניהם את בגדיהם. אחר כך הצביע החכם על המאכלים הטובים – "אתה חושב שאם אדם אוכל מאכלים טובים, אין הוא יכול להיות הינדיק?" ואכלו, ואז אמר החכם: "אתה חושב שהינדיק חייב להיות מתחת לשולחן? הרי הוא יכול לשבת על יד השולחן ועדיין יהיה הינדיק", וכך המשיך החכם עד שריפא את בן המלך לגמרי.

"כך גם בדיסקוטק", אמר הרב גרוסמן לראשת הממשלה, "לפעמים אדם לא יודע מה מעלתו, הוא לא יודע שהוא יכול לעשות דברים גדולים ולהגיע רחוק. אז צריך להיות אתו באותו מקום, ורק כך לראות יחד שאפשר להגיע גבוה יותר".

הנהגה זו אפיינה את הרב לאורך כל השנים. הוא לרגע לא שינה את לבושו המסורתי ולא הוריד את החליפה והמגבעת, אך היה מוכן להרחיק עד לדיסקוטק ולאולם הסנוקר כדי לעזור לנערים.

הרב גרוסמן ובנימין נתניהו (צילום: אבי אוחיון / לע''מ)

אגב, עשרות שנים לאחר מכן הופץ ברשתות החברתיות סרטון בו נראה הרב גרוסמן יושב בקיוסק במגדל העמק, סביבו חבר'ה שצעירים ממנו בעשרות שנים, רובם אינם חובשי כיפה, והם מקשיבים לדבריו ומעשנים נרגילה. הסתבר שהוא עבר במקום בדרכו לתפילת ערבית, וראה אותם צופים במשחק כדורגל. הוא ביקש לשוחח איתם קצת ביהדות, והם נענו אך לא הסכימו להתנתק מהמסך. התיישב הרב במרכז החבורה, שוחח עם הבחורים, כאשר לאורך כל השיחה הם עוקבים אחרי ההתפתחויות שעל המגרש.  בכל פעם בה הקבוצה המועדפת מכבי חיפה הבקיעה גול, נקטעו דבריו של הרב והחבורה צהלה ושמחה. גם הרב צהל איתם יחד: "יש גול!"

רק באהבה

במשך שנים רבות כל כך עוסק הרב באיחוד של העם, מה הוא מרגיש בימים אלו, כשנראה שיש כל כך הרבה פילוג וחוסר אחדות? מה אפשר לעשות כדי שתהיה קצת יותר אהבה בין הפלגים השונים?

"בתקופה האחרונה אנשים שואלים אותי שוב ושוב מה אפשר לעשות כדי לקרב קצת יותר, ואני חושב שהתשובה ממש פשוטה – אם רוצים לקרב מישהו, אז צריכים להסביר לו באופן הכי פשוט ש'אני מקרב אותך לא בגלל שאני רוצה שתהיה כמוני, אלא כי אני רוצה שתהיה מאושר, ושיהיה לך גם עולם הזה וגם עולם הבא'.

הרב גרוסמן בביקור הרבי מילובביץ

"בכל הנושא הזה חשוב להבין שאחת הבעיות הקשות במדינתנו היא שאנשים משייכים דת לפוליטיקה. הציבור הכללי, ואגב אני לא אומר חילוני, כי מעולם לא פגשתי אדם חילוני, נחשף ליהדות אך ורק דרך התקשורת, כאשר היא באופן קבוע מתעסקת עם הדת דווקא על ידי הפוליטיקה. כך יוצא שהאדם הפשוט רואה את הדת כגורמת לפילוג, ומתייחס אליה ככזו. קשה לאחר מכן ללמד אותו על האושר הגדול שיש בתורה, זה כמעט בלתי אפשרי.

"מה שמוטל עלינו לעשות זה לחשוב איך להרבות קידוש השם, בלי שום קשר למפלגות או לפוליטיקה. פשוט להפיץ את האמת. אני חייב לציין שבארגון 'הידברות' עושים זאת באופן מוצלח ומיוחד, כאשר מפיצים את התורה והיהדות בצורה נעימה, וכך הופכים אותה לכזו שיכולה להיות קשורה לכל אחד.

"המוטו שמלווה אותי כל השנים הוא להתייחס לכל אדם כמו לאח קרוב ואהוב", מוסיף הרב, "וזה לא תיאוריה, כי את התוצאות אפשר לראות בשטח – בזכות הגישה הזו זכינו לראות התעוררות גדולה מאוד לא רק במגדל העמק, אלא בכל היישובים בעמק יזרעאל. בשנים האחרונות אפילו ביקשו מאתנו לפתוח ביישובים הללו בתי כנסת ולארגן שיעורי תורה. במהלך חיי למדתי שהאהבה פותחת פתח גם למקומות בלתי אפשריים, והיא הדרך הנכונה דרכה אפשר להגיע ללב של כל אחד ואחד".

הרב גרוסמן והרב עובדיה יוסף (צילום: רונן מנשה)

הרב פועל במשך כל כך הרבה שנים, מדוע רק עכשיו יוצא הספר על חייו?

"האמת היא שזה לא היה רעיון שלי, אלא זה הגיע בהשגחה פרטית כאשר הסופר יחיאל הררי שידוע בספריו המרתקים, בין היתר בספר שכתב על הרבי מלובביץ', פנה אליי. הוא אמר לי שברצונו לכתוב ספר על הפעילות שלי, כשהמטרה אינה רק שאנשים יקראו סיפור, אלא גם ילמדו מכך, שיבינו שיכולה להיות מציאות בה מגיע אברך ממאה שערים, בלי גרוש בכיס, מבלי להיות קשור למפלגה או לגוף תומך, ובעזרת רצון ומסירות, וכמובן בעזרתו של השם יתברך, מצליח לקדם מהלך בו נבנים עשרות מוסדות לאלפי תלמידים.

"הרצון לחזק אנשים הוא הסיבה העיקרית ששיתפתי פעולה עם הספר, כי אני באמת חושב שהמסקנה היחידה שעולה ממנו היא שכל אחד יכול להגשים את השליחות שלו בעולם, צריך רק לרצות".

ומיהו קהל היעד העיקרי שהספר פונה אליו?

"הספר מיועד לכל מי שמרגיש שליח בעולם ורוצה למלא את השליחות שלו. בחסידות חב"ד קנו יותר מ-1000 ספרים וחילקו אותם לכל השלוחים ברחבי העולם, כדי שיראו בו כיוון ודרך, אבל חשוב לי להדגיש שהשליחות האמתית אינה רק שלהם, אלא של כל אחד מאתנו. כולנו שליחים בעולם וזקוקים לחיזוק, והלוואי שהספר הזה יחזק אנשים לעשות את שליחותם ולחיות בצורה הטובה והמנוצלת ביותר".