הרב ראובן אלבז: "יש לך בנים לתמוך בהם, למה אתה תורם כ"כ הרבה לישיבה?". התשובה תדהים אתכם

"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" (כ"ד, ה') 

חז"ל אומרים (סנהדרין קה ע"ב) כי כל ברכותיו של בלעם נהפכו לקללות, מלבד ברכת "מה טובו אוהלך יעקב", המכוונת כנגד בתי כנסיות ובתי מדרשות. 

בלעם הרשע ביקש שבתי הכנסיות ובתי המדרשות של עם ישראל יעקרו מן העולם. שלא יהיו תלמודי תורה, שלא יהיו ישיבות ושלא יהיו כוללים.  

אמר לו הקב"ה: אמנם נתתי לך רשות ללכת עם שרי מואב ולדבר, אבל עם ישראל יישאר חי וקיים לעד, כי יש להם את בתי המדרשות שיתעוררו ויקומו מחדש דור אחר דור!  

על כן נותרה ברכת "מה טובו אוהליך יעקב" בעינה, ועד סוף הדורות לא יעלה בידי הרשעים לעקור את התורה מעם ישראל.  

ואכן עד ימינו רואים אנו בחוש כיצד בתי המדרש והישיבות הקדושות מתרבים בכל עוז ומרחיבים את גבולות הקדושה והיראה. 

להקים ישיבה על קברו 

מימי חורפי היתה נפשי קשורה בתורתו של מאורן של ישראל, הנר המערבי, עמוד המיני, פטיש החזק ה"אור החיים" הקדוש. הייתי מתענג על הלימוד הקדוש בצורה נפלאה עד מאוד. לאחר מלחמת ששת הימים, כשהעיר העתיקה נפתחה לכניסת יהודים, חפצתי לראות את מקום ישיבתו הקדושה של רבנו חיים בן עטר. מקום שעל פי השמועה התגלה בפניו אליהו הנביא זכור לטוב. 

שמעתי כי המקום נמצא בשכונת הארמנים, ומה השתוממותי לראות כי בית מדרשו של ה"אור החיים" הקדוש הפך לאורוות חמורים גדושה ברפש ובזוהמה. 

במהלך השנים קמו בארץ ישיבות רבות, אבל איש לא הקים ישיבה על שמו של אדוננו הקדוש, רבנו חיים בן עטר זצ"ל, אשר היה מהדר אחר יהודים שהתרחקו מעל פני ה' ומביאם ללמוד תורת אלוקים חיים. באותה עת גמלה בלבי החלטה כי בעזר ה' אבנה מקום תורה לזכר איש האלוקים הקדוש הזה. ואת זאת חפצתי, לקרב את עם ישראל, לאהוב כל יהודי הרחוק ביותר ולהסתכל על נשמתו החצובה מכסא הכבוד. 

ואכן, תכף לאחר מלחמת ששת הימים הקמנו את הישיבה. בתחילה יסדנו שיעור תורה שהתקיים מידי שבת, ולאחר מכן שיעור תורה שנאמר בכל יום, כדי לקרב את ישראל בעבותות אהבה לה' ולתורתו.  

ה' נתן לי את העוז ותעצומות הנפש להיכנס למקומות שונים ומשונים, ולמשוך לבית המדרש צעירים שהיו משחקים ברחובות עם סיגריה בשבת...  

ישנו יהודי חסיד, ראש ישיבה נכבד, המתגורר בשכנות לישיבה. הוא אב למשפחה ברוכת ילדים ומרובת הוצאות, ולמרות זאת הוא תורם לישיבה סכום נכבד מידי חודש בחודשו. 

כשנפגשנו שאלתי אותו בתמיהה: "אני מתפלא על כבודו, הרי יש לך הרבה בנים שעליך לתמוך בהם, מדוע אתה מתאמץ כל כך למען הישיבה?". 

"תדעו לכם", השיב ראש הישיבה בהתרגשות, "אני מחשב זאת כדמי חסות, אני חוסה בצלכם"... 

"אתה חוסה בצלנו?!", התפלאתי, "מדוע?". 

"כי לפני הקמת הישיבה, הילדים הקטנים שלי לא היו מעזים לצאת החוצה לאחר השעה שבע בערב. עם רדת החשיכה היה פחד אימים לצאת לרחובות. היו מסתובבים פה בחורים פוחזים שהטילו את חיתתם על האזור כולו. והנה במשך הזמן, בזכות הישיבה הקדושה, כולם הפכו לתלמידי חכמים ויראי שמים!". 

בקרבת מקום התגוררו פושעים גברתניים, שלא החוק איים עליהם, לא קציני המבחן, לא הרווחה ולא הסעד. אף אחד לא הצליח להרתיע אותם. אבל התורה הקדושה המסה את לבבם עד שברבות הימים הם הפכו לצדיקים גמורים. אנשים לא האמינו למשמע אוזניהם: כיצד ייתכן שפלוני יושב ומקשיב לשיעור תורה, מי בכלל מעז לדבר איתו. אבל לימדנו אותו ואת חבריו קהלת, משלי, דניאל ואת דברי ה"אור החיים" הקדוש. התורה משכה אותם כמגנט, עד שלבסוף הפכו כולם להיות קדושים וטהורים. כל זאת בזכות האהבה שנטע ה"אור החיים" הקדוש!  

לאחר מכן באו לישיבה קצינים בכירים. הם הרגישו חובה להגיע לבית המדרש, כדי לראות מי הם בדיוק הדתיים, החרדים והישיבות. הם היו יושבים פה בכל פעם שלוש שעות רצופות ומתבשמים מהתורה וקדושתה. עם הזמן נרקמה בינינו ידידות קרובה, וכך החלו להזמין אותנו לשאת דרשות בבסיסי הצבא. הלכנו לצאלים, לשארם א-שיך, לרפידים, לצריפין ולעוד מקומות מרוחקים בקצוות הארץ, וזכינו לקרב רחוקים ולהרבות תורה לזכרו של רבנו חיים בן עטר זצ"ל. 

השמחה הגדולה שלנו היא, על כך שהקב"ה נתן לנו את הזכות להמשיך את תורת ה"אור החיים" הקדוש, ולחרוט את שמו של רבנו חיים בן עטר על הישיבה המאירה באור פני ה"אור החיים". 

קדוש יאמר לו 

בהגיעו לארץ ישראל שלח ה"אור החיים" הקדוש מכתבים, בהם תיאר איך היו לומדים כל היום, ואף בלילה לא נתנו שינה לעיניהם אלא ישבו ועסקו בתורה. 

ה"אור החיים" הקדוש היה נוהג בקדושה עילאית. בכל עת שיצא מבית הכיסא היה טובל במקווה. וכיון שכך, ביקש שיבנו בתוך ביתו מקווה טהרה, העומד עד ימינו אנו בירושלים עיר הקודש. 

אנחנו חיפשנו אחר המקווה הזה ולא מצאנו אותו, אבל ידענו כי ל"אור החיים" הקדוש היה מקווה ברחוב הארמני במקום מגוריו. ואכן, לאחר חפירות רבות, נמצא המקווה שה"אור החיים" הקדוש היה טובל בו. 

רבנו חיים בן עטר היה מסוגל לשבת וללמוד במשך עשרים שעות בלי לזוז ממקום שבתו. לעתים היה מסיים בתוך יממה וחצי את כל הזוהר הקדוש. בגופו ניתנה נשמה עליונה, אשר באה להאיר את העולם באור הנוגה עלינו עד היום בספריו הקדושים.  

ה"אור החיים" הקדוש לא חיפש גדולה, כסף או כבוד, אלא ישב ועסק בתורה יומם ולילה, עד שזכה לדברים שלא ניתן לתארם. לא ניתן להבין איזו דבקות ואלו רגשות קודש פיעמו בלב ה"אור החיים" הקדוש, וכפי שהוא עצמו כותב בספרו (ויקרא כ"ו, י"ד): "כי בודאי אם ישיג אדם חלק אחד מערבות ידידות נעימות מתיקות ענף מענפי אור עליון, יבז בלבו היות בעולם הזה מלך המלכים בערך קיום מצווה אחת". 

עוד כתב ה"אור החיים" הקדוש (דברים ו', ה'): "ובהעיר האדם לבו לפרטים, כאילו תתנתק נפשו ותתר ממקומה בהתעוררות נפלא ורם באהבת הנאהב יתעלה רום תפארת כבודו ולהפלגת עריבות הנרגש".  

רבנו ניחן בשפה רגשית, פיוטית, ספרותית, מלוטשת ומדוקדקת. כשקוראים את דבריו ניתן להרגיש זעיר מזעיר מהרגש העליון של נשמת ה"אור החיים" הקדוש.  

עוד כתב (שם כ"ו, ח'): "ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם". 

וזהו סוד התהוללות הנביאים. ולכן כאשר הנביא היה מקבל את הנבואה, הוא היה נופל ומתחיל להתהולל ונכנס להתלהבות נוראה, כיון שלא יכל להכיל את הקדושה שהייתה שורה על גופו.  

רבנו חיים בן עטר זכה למעלות גבוהות מאוד עד שצדיקי הדורות ראו את רוח הקודש בה נכתב ספרו הקדוש. בזכות דבקותו בשכינה ובתורה יומם ולילה, בל ינתק מהתורה הקדושה, הוא קנה מעלות שבני אדם בכל העולם לא זכו להן.  

ה"אור החיים" הקדוש למד את התורה בקדושה ובטהרה ובמסירות נפש אדירה. אין פלא אפוא במה שמעידים חכמי ישראל שבדורו, שכשהיה יושב ללמוד, היה מתרומם מהקרקע שלושה טפחים. וזאת כדי שראשו יהיה למעלה מעשרה טפחים, שהרי אמרו חז"ל (סוכה ה ע"א) כי אין השכינה יורדת למטה מעשרה טפחים, וה"אור החיים" הקדוש ביקש שראשו יהיה כל כולו בהשראת השכינה.  

אדם הלומד תורה בקדושה ובמסירות עד כלות הנפש, זוכה שתורתו תתקבל ותחדור בכל מקום. ואכן זכה ה"אור החיים" הקדוש שהכל לומדים את תורתו - ספרדים, אשכנזים, חסידים, בארץ ובחו"ל. וזאת כיון שלמד מתוך מסירות נפש והחדיר את נשמתו בתורה.  

(מתוך 'משכני אחריך' במדבר ח"ב).