לחיות עכשיו בלי להתחשב בעתיד, או לחיות עם יעדים ומטרות?

יום אחד דפק לי על הדלת הצרצר מהסיפור "הצרצר והנמלה". "סליחה" אמר, "אני רואה שאתה כותב וחשבתי להפריע לך באמצע הכתיבה". "באמת?", שאלתי בהפתעה. לא כל יום מגיעה אלי דמות ספרותית. "אני די מוטרד", הוא הוסיף. "ממה?", שאלתי. "מהספר החדש שאתה כותב. אתה כותב שצריך לחיות את ההווה, ובאמת זה מה שניסיתי לעשות, עד שחטפתי על הראש בסוף הסיפור שלי". "למה הכוונה?", שאלתי. "אתה יודע טוב מאוד!", אמר בזעף. "בסוף הנמלה יוצאת הכי צדיקה והכי צודקת, ואני נחשב ל... לא יודע בדיוק מה, סוג של הולל קיץ שלא חושב על החורף, כמו שאומרים אצלכם: 'לך אל הנמלה עצל - ראה דרכיה וחכם' (משלי ו', ו')". "רגע רגע", ניסיתי לקטוע אותו. "זה לא מה שאני כותב, אני לא כתבתי לחיות את הרגע בהתעלמות מהעתיד! לא אמרתי להתעלם מהמציאות ולרקוד את הרגע". "לא?", הוא שאל בתמיהה, "אז מה כן?".

האם לחיות עכשיו באמת סותר תכנון ויעדים? האם מי שרוצה לחיות את היום אמור להתנזר מחיי העולם הרגיל ולחיות בניתוק מהחברה? במה בעצם טעה, אם בכלל, הצרצר?

הנקודה היא שיש כאן לכאורה סתירה בין שתי תפיסות הופכיות: תפיסה אחת אומרת - תחיה עכשיו, תחיה את הרגע הזה, אל תחשוב על העתיד, כי מי יודע אם תהיה פה מחר.

ואילו התפיסה ההופכית אומרת - אי אפשר לחיות בצורה בלתי מתוכננת. כאמור, לך אל הנמלה עצל, וראה דרכיה... אם לא תכין את עצמך בקיץ - לא יהיה לך מה לאכול בחורף. אם לא תתכנן ותקבע לעצמך יעדים - לא תגיע לשום דבר.

קל לראות שהתפיסות הן הופכיות - האחת מתמקדת ברגע הזה, ואילו השנייה מתמקדת ברגע עתידי. הראשונה אומרת שכל דבר קטן שאתה עושה עכשיו ישפיע ויבנה את העתיד שלך, ושאם אתה לא חי עכשיו לעולם לא תחיה; ואילו השנייה אומרת שאם אתה חי עכשיו אבל ללא תכלית עתידית, ללא יעדים ברורים - הרי זה כמו אדם שרוצה לבנות בית ללא תכנון: הסיכוי שתניח את האבן הנכונה במקום הנכון ממש אפסי.

האם ניתן לגשר בין שתי התפיסות? מבחינה מסוימת, שתי התפיסות אפילו משלימות.

תפיסת ה״כאן ועכשיו״, או תפיסת היום, אומרת שיש לנו רק הרגע הזה, ושאנחנו אמורים לפעול כרגע בצורה הטובה ביותר, בלי להתעסק יותר מידי בעבר או בעתיד. זהו סוג של תפיסה עיגולית, תפיסה שבה אתה לא חותר למקום אחר, אלא להפך, אתה נמצא כאן. העניין שלך הוא לא בתנועה או בחתירה קדימה, אלא בחיבור ובהעמקה. תפיסת היעדים אומרת שכדי לבחור מה לעשות ברגע הבא, אתה חייב לדעת לאן אתה הולך - שהרי אם אינך יודע בדיוק לאן אתה הולך, מה הטעם בצעד הבא? התפיסה הזו קשורה למה שמכונה בפנימיות התורה "תפיסת היושר", או "תפיסת קווי היושר".

אפשר להסביר שקו ימין, קו החסד, קשור יותר לקבלת מה שקורה, לתפיסה המעגלית של הרגע הזה, ואילו קו שמאל, קו הגבורה, קשור יותר לעשייה ויעדים. אנחנו רוצים לאמץ תפיסה רחבה, שמכילה את שני הצדדים ומאחדת ביניהם. לחיות מצד אחד עם יעדים, רצונות ותכלית, ומצד שני לחיות ברגע הזה, במקום הזה שבו אני נמצא, מתוך הבנה שאני לא אמור לפתור את כל בעיות העולם, שאני חלק ממכלול; תפיסה מלאת ענווה ופליאה לגבי החיים.

כך לא ניפול, בעזרת השם, לתפיסת "כוחי ועוצם ידי" - תפיסה שבה אני מרגיש את ישותי העצמית במידה כזו, כאילו אני זה שמחליט הכל והכל חייב לקרות כפי שאני רוצה. מאותה התפיסה, כפי שעוד נעמיק בכך, מגיעים הרבה פחדים וחששות; כי אם אני אחראי על כל העולם, וכל העולם כביכול על כתפי - הרי זה נטל גדול מאוד, שיכול להיות מפחיד ומאיים - ומאוד!

מצד שני, גם לא ניפול, בעזרת השם, לתפיסה ההפוכה, שבה בגלל שהבורא עושה הכל לפיכך אני פטור מכל השתדלות. זה אמנם יכול לתת לי שלוות נפש מסוימת, אבל כפי שנראה לא זה הרצון בבריאה, וגם ברמת הנפש הדבר עלול להביא לתחושת עקרות רגשית, נפשית ורוחנית. אני כאן כדי לפעול, אבל עיקר הפעולה היא ההבנה שאני רק חלק מהסיפור.

מתוך ספרו החדש של רן ובר, "לחיות את היום". לרכישה היכנסו להידברות שופס או חייגו: 073-222-125