מדריך לכתיבה יהודית: ראשי תיבות

בתוך סיפור עשויים להופיע ביטויים, שמות, תארים וכדומה, שיכולים להיכתב בראשי תיבות. מתי כדאי להשתמש בהם, ומתי עדיף להימנע?

מדת השימוש בר"ת

מדת השימוש בר"ת תלויה בקהל היעד אליו פונה המאמר. במאמרים המיועדים לאנשי ספר, אפשר להרחיב את השימוש בר"ת, ואילו במאמרים עממיים כדאי לפתוח את מרבית הראשי תיבות, וודאי לא להשתמש בראשי תיבות שאינם מוכרים הקוטעים את רצף הקריאה וההבנה.

ראשי תיבות מורגלים ומפורסמים כמו הקב"ה, אין טעם לפתוח. ובפרט ראשי תיבות שנקראים כמלה, כמו ז"ל, שליט"א,רש"י, הרמב"ם, וכדומה.

מאמר שנזכר בו צמד מלים פעמים רבות, אפשר להזכירם בר"ת, אף שאינם מוכרים, ובלבד שבפעם הראשונה ירשמם באופן פתוח. ואם מדובר בר"ת נדיר, בפעם הראשונה כותבים פתוח ומעירים על כך בסוגריים, כך למשל: "תומכי תורה" (להלן: ת"ת).

יש ביטויים שמטעמי צניעות מקפידים לכותבם דווקא בר"ת, והמבין יבין (ראה בח"א פרק ז' סעיף ב').

אופן כתיבת ר"ת

לרוב יכללו הראשי תיבות אות ראשונה מכל תיבה, אלא אם כן יש צורך להבדיל מר"ת דומים כדלהלן. אך אין מרכיבים ר"ת ממלה אחת שלימה וחלק ממלה נוספת. ולכן אין כותבים: לפי"ז, עפ"י, עפי"ז, אעפ"י, קרשמ"ע (קריאת שמע), כפה"ח (כף החיים), תיפוק"ל (תיפוק ליה), אדר"א, אדר"ב, (אדר א' אדר ב'); אלא: לפ"ז, ע"פ, עפ"ז, אע"פ, ק"ש, כה"ח, תפו"ל, אד"א, אד"ב.

פעמים שמשנים את כתיבת הר"ת כדי להימנע ממלה שלילית. לדוגמא, מרן החיד"א כתב ב"שם הגדולים" (מערכת הגדולים אות ש' סעיף ל"ה) שהוסיפו אות י' לרש"י משם אביו יצחק כדי שלא לומר ר"ש, וכן נזהרו שלא לכתוב ר"ש על רבנו שמשון, וקראו לו השר משאנ"ץ וכן השר מקוצי.

האות האחרונה בראשי תיבות אינה נכתבת כאות סופית, אלא אם כן מדובר בר"ת שנתאזרחו ונקראים כמלה עצמאית (כמו: תנ"ך, רי"ף, רמב"ם, מו"ץ, אר"ץ).

סימון הגרשיים בראשי תיבות, יבוא תמיד לפני האות האחרונה במלה. וכאשר מדובר בר"ת שנוספו להן אותיות לציין לשון רבים, כמו אדמו"רים, שהאותיות יו"ד ומ"ם אינן בכלל הנוטריקון, יש המסמנים את הגרשיים כמו בראשי תיבות המקוריים, ולא לפני האות האחרונה.

יש המקפידים לא לסמן ר"ת באופן שאחרי כל אות מופיעה נקודה, כמו שיש הכותבים ת.נ.צ.ב.ה. (תהא נשמתו צרורה בצרור החיים) או א.מ.ן (אדם מאוד נכבד), או ת.ד (תיבת דואר), כי אופן סימון זה לקוח מכתיבת הנוצרים.

אין מנקדים בראשי תיבות, אלא אם כן הר"ת נקרא כמלה, כמו תָּנָ"ךְ.

ר"ת בעלי כמה פתרונים

רצוי לא להשתמש בראשי תיבות שיש להם כמה פתרונים. לדוגמא: ז"א, שיש המתכוונים ל"זה אינו" ויש המתכוונים ל"זאת אומרת". וכן ה"ד (היינו דווקא, היכי דמי ועוד), וכן ר"י (רבי יהודה, ר"י מבעלי התוס' ועוד). ובמיוחד כאשר שני השימושים הפוכים אחד מהשני, כמו הפ"מ (הפסד מועט, הפסד מרובה) ביה"כ (בית הכנסת ולהבדיל בית הכסא). כמו כן, יש להימנע מראשי תיבות שמשתנים בזכר ונקבה יחיד ורבים, כגון א"ל (אמר לו / אמרה לו / אמר להם / אמרו לו).

אם השימושים האחרים אינם מקובלים, אין לחוש להם. לדוגמא: ה"ה יש לו הרבה פתרונות, אך מקובל להשתמש בו לר"ת "הוא הדין".

כאשר מתוך ההקשר ברור פתרון הר"ת, אין בעיה להשתמש בר"ת שיש לו פתרון נוסף. לדוגמא, אין בעיה להשתמש בר"ת ע"כ (עד כאן) הנכתב בסוף ציטוט, כי מזהים לפי הנקודה שבאה אחריו שאין הכוונה ל"על כרחך".

כדי להבדיל מר"ת דומים, לפעמים מוסיפים לר"ת גם את האות השנייה במלה, ולפעמים גם את האות השלישית, בהתאם למקובל ולמוסכם לזהות כך את הר"ת. לדוגמא, ספר "משנה ברורה" מציינים בר"ת משנ"ב, להבדיל מר"ת מ"ב (משאת בנימין, מורה באצבע), ולהבדיל מר"ת מש"ב (מה שכתב בזה). וכן רשות הרבים כותבים כך: רה"ר, ואילו רשות היחיד כותבים כך רה"י. כך גם כשמציינים בר"ת ל"ערוך השלחן", נהוג לכתוב ערוה"ש ול"ערך השלחן" - עה"ש.

גרשיים שאינם באים לסמן ר"ת

יש נוהגים לסמן בגרשיים מלים שמקורן בלע"ז, כמו אונסק"ו. וכן כאשר מקצרים מלה לועזית בעלת שני רכיבים, כגון מ"מ, ק"מ, ק"ג (מילימטר, קילומטר, קילוגרם וכיו"ב).

כאשר מזכירים שמות אותיות באופן מלא, מסמנים גרשיים, כגון אל"ף, בי"ת, לסמן שאין אלו מלים ממשיות.

מתוך הספר "הכתב והמכתב" - הנחיה והדרכה באמנות הכתיבה, מאת הרב עובדיה חן. ליצירת קשר עם המחבר: gmail.com@7654216