מיומנה של טלפנית: אמא היא הכי בעולם

אמא היא הכי בעולם. 

אמא, מילה המקפלת בתוכה כל מה שאדם זקוק לו כדי לגדול בריא, איתן, אוהב ובריא בנפשו. 

אמא מלווה אותנו מאז נולדנו, והיא שם בשבילנו גם כשעזבנו את קן הגוזלים החמים. 

אבל אולי יש כאלה ששכחו בדרך שאמא נמצאת עמוק כל כך בתוכם, ודמותה מלווה אותם וממשיכה לתת גם כשהיא כבר חלושה, לא זוכרת, חולנית, יושבת כאבן שאין לה הופכין בבית אבות ומעבר לזה - גם כשהיא כבר איננה. 

השיחות הרבות לימדו אותי שאמא זה משהו עמוק יותר, אבל יש גם ההפך. ישנם לא מעטים שאמא היא אבן נגף בדרכם.  

איך זה מתיישב?! 

למה מרגש אותנו כל כך, עד דמעות, כשילדנו הקטן שר לנו בשפת התינוקות "אמא יקרה לי..."? הוא מתרגש שהוא מצליח במשימה הגדולה של לשיר שיר, ואנו מתרגשות כי אנו אוהבות את ילדנו הקט באהבה שאינה תלויה בדבר. מתייגעות למענו עד בלי די, מבלי לחכות להכרת הטוב. והנה, כשהוא עומד מולך ושר לך שיר שהוא רק שלך ובשבילך, זה ממיס את הלב. כי אולי זו ה"תודה רבה" הראשונה שלו. 

אנו, האימהות, תמיד היינו שונות. אמיצות או פחדניות, חלשות או חזקות, חכמות מאוד או חכמות רק בלב, מעשיות או מרחפות, מרובעות או מעגלות פינות. אבל היינו תמיד אמהות. ואמהות הן אוהבות, ורוצות את הטוב ביותר לילדיהן. 

התורמת עמה ניהלתי שיחה לבבית דברה תוך כדי גם עם אמה, שהייתה לידה. חילופי הדברים שהחליפו ביניהן נשמעו מעבר לשפופרת קשים ומצליפים. חשתי את הפגיעה הקשה באמא שהבת הטיחה בה, כאגרוף בלבי. במצב זה אני משווה מה היה קורה לי אם ילדי היו מטיחים בי כך, או אם בכלל יכולתי אי פעם להתבטא כך לאמא שלי. 

אותה תורמת הבינה שאולי מתחה את החבל יותר מדי לאוזני הנדהמות, והתנצלה שאין לה ברירה, כי אמא שלה היא האשמה, עם כל הכבוד. והיא כבר מזמן לא יכולה לסבול את הביקורת של האמא. לדבריה, אין לה ברירה. היא חייבת להעמיד את אמא שלה במקומה, כי נמאס לה. במקרים רבים הן לא מדברות ביניהן, כי הן ברוגז עד הריב הבא. ככה טוב לה יותר.  

הזדעזעתי, אף על פי שכבר שמעתי על יחסים גרועים מאוד בין הורים לילדים. יש לצערנו לא מעט אמהות מאתגרות מאוד, אבל תמיד ידעתי שאמא זו לא רק מי שילדה וגידלה אותי, אלא דמות עם הילה קדושה. היא אחת משלושה שותפים לאדם, ויש צו אלוקי לכבד אותה עם תילי דינים מה מותר ומה אסור. 

מובן שבאותה הזדמנות הצעתי לה את מחלקת הייעוץ של הידברות, והמשכנו לנושא אחר, כי מי אני שאתן לה מוסר. 

לאחר זמן מה, כששוב נוצר קשר, היא סיפרה שאמא שלה עברה תאונה ושכבה כצמח בין חיים למוות, כשמירב הרופאים נתנו סיכוי קלוש לחיים. אבל למרבה הנס היא התעוררה, וכעת היא חלשה מאוד וזקוקה לשיקום. היא הוסיפה בשמחה והתרגשות, כמה נפלא שאמא שלה חזרה לחיים. איזה אושר נשב מהשיחה. ההתלהבות שאחזה בה הייתה אמתית ומוחשית. המשפט שחזרה עליו היה "את יודעת, העיקר שהיא חיה". 

שמחתי אתה ועניתי שאמא היא תמיד אמא.  

האם תמיד נצטרך לחוות אסונות כדי להבין שאין תחליף לאמא? 

זה מזכיר לי כמה סיפורים על אמא. חברה שהייתה ברוגז עם אמה במשך שנים. דבר קשה כל כך לעיכול. לאחר פטירת האם סיפרה לי אותה חברה שהיא נוסעת פעם בחודש לבד לבית העלמין, לבכות ולבקש סליחה. האם היא לא יכלה לחסוך את הכאב הזה? 

בת שסיפרה על היותה יתומה חיה מאם שנטשה אותה, ואביה הוא שגידל אותה לבדו. כשהגיעה לגיל 18 פתחה את תיק האימוץ כדי לחפש אחר אמה האבודה. התברר שאמא שלה חוצניקית, חיה בהפקרות ובאמת נטשה אותה מרצונה החופשי, ואפילו בת אחרת, שגדלה עם אותה אם, הפסיקה את הקשר מרצונה, כי לדבריה, אמה התאכזרה אליה. הבת הנטושה ספרה שהיא הבינה שאמא שלה לא שווה את החיפוש אחריה, ואולי אמה היא באמת בעייתית (כאן היא התבטאה בצורה קשה). אבל אמא הייתה דמות נכספת כל כך בשבילה. חלומה הגדול בילדותה היה שהיא תשמע דפיקות על הדלת ותעמוד שם משהי, לא משנה מי, שתגיד לה - "אני אמא שלך, באתי לקחת אותך". 

לכן החליטה שמה שיהיה - יהיה, היא רוצה לפגוש את משאת נפשה. היא רוצה לחוש שיש דמות בעולם שהיא אמא שלה, ולא משנה מי היא. כיוון שאין דבר העומד בפני הרצון, היא הצליחה לפגוש אי שם בעולם את אמה, למרות פחדה הרב ואף על פי שאותה אם לא חיפשה את בתה מעולם. התברר שהרצון העז של הבת הצליח להמיס משהו בלבה הקשה של האם, והיא נאותה לפגישה. הן בכו זו על כתפה של זו. המשפט הראשון שהבת הצליחה לומר בקול חנוק היה "כל כך חלמתי כל השנים לקרוא לך אמא". 

גם אמא ממקומות הכי נמוכים זו אמא. וגם במקום הנמוך ביותר בעולם יש ליהדות מה לומר. "כבד את אביך ואת אמך...". למה צריך צו, האם זה לא דבר מובן? זה לא הדבר ההגיוני ביותר? 

קל ופשוט מאוד לכבד הורים כשהם נחמדים, אוהבים ומקבלים אותנו עם כל חסרונותינו, אבל קשה עד מאוד לכבד כראוי כשהם ביקורתיים, מאשימים, חלשים ומכבידים, ויותר מכל - הורים שמקוצר הבנתם גם הורסים, מכפישים, מתערבים בחייהם של ילדיהם ומחבלים בזוגיות. גם הם הורים, ויש לכבדם. "ולפום צערא אגרא...". 

במקרים בעייתיים, ברור שיש להתייעץ ולא לתת לסבל להתמשך, או חלילה לייצור מצב של פגיעה ועלבון בלתי הפיכים. 

מי שעדיין לא יודע להעריך את אבא או אמא - עשו הכל למענם, לפני שיהיה מאוחר. אל תהיו מאלה שיודעים באמת להעריך, שמסיבה זו או אחרת לא היה להם מה שיש לכם, ולא היתה להם הזכות לקרוא את מילת הקסם. אמא!