ה"חפץ חיים" ברך – והסרטיפיקט הושג. בזכות השבת

באחת הערים באירופה התגורר בחור צעיר אשר חשקה נפשו לעלות לארץ הקודש. הוא ניסה בכל כוחו לקבל סרטיפיקט (רישיון עליה), אך ללא הצלחה.  

הוא לא איבד תקוה מהחלום לעלות ארצה, ובינתיים החליט ללמוד מקצוע, על מנת שיוכל להתפרנס במשך שהותו באירופה.  

באותם ימים לא היו מצויים כל כך רכבים ממונעים, והוא החליט להוציא רישיון נהיגה וללמוד את מקצוע הנהגות, מקצוע שוודאי ישמשו גם בעלותו ארצה.  

מיודענו קיבל רישיון נהיגה, רכש לו רכב והחל לעבוד בהסעת אנשים מהכא להתם.  

ההצלחה האירה לו פנים, עד כדי כך שהוא החל לבטוח בחכמתו ובכוח זרועו שעשו לו את החיל הזה, ולימים הוא החל לחלל את השבת, רח"ל. הוא היה מסיע נוסעים עד אחר החשיכה, והקדים להסיעם עוד קודם צאת השבת. 

משנודע הדבר לרב המקום, הוא קרא לו ודיבר על לבו שיחדל ממעשיו. הבחור, מצדו, הבטיח לשנות את הרגלו הקלוקל, אך לשווא. תאוות הממון סימאה את עיניו, והוא המשיך לחלל את השבת חרף ההתראות החוזרות ונשנות של רב המקום. 

הרב קיים אסיפת חירום עם נכבדי העיר, לדון במעשיו של אותו בחור, שכן מעשהו עלול היה ליצור תקדים לחילולי השבת בעיר. האפשרות היחידה שהוצעה כיצד להשפיע על הבן, הייתה לפנות לאביו הישיש.  

דא עקא, שאבי הבחור, שהיה בעל בית נכבד, חלה זמן לא רב קודם לכן בשיתוק חלקי, ושכב זמן רב בבתי חולים שונים בוורשא ובווילנא. הייתה זו סכנה של ממש לדבר עמו על מעללי בנו, והרב נבוך ולא ידע מה לעשות בנידון. 

* * * 

יום אחד התקיים בווילנא כינוס רבנים רבתי בנשיאותם של מרן ה"חפץ חיים" והגאון רבי חיים עוזר זצ"ל. כשלוש מאות רבני ליטא הגיעו לכנס, ביניהם גם רב העיירה דנן.   

מספר ימים נערך הכנס, ובתומו התפזרו הנאספים איש איש לעירו.  

הרכבת שבה התכוננו הרבנים לנסוע לבתיהם עתידה הייתה לצאת מהרציף בשעה שמונה בבוקר. הקרון הלך והתמלא עד אפס מקום ביהודים שביקשו לשהות במחיצתו של הכהן הגדול מראדין.   

ה"חפץ חיים" החל בהכנותיו לתפילת השחר, ורב העיירה דנן, שכבר הקדים להתפלל במלון בטרם צאתו לרציף, יצא בינתיים מהקרון.  

והנה בחוץ, במי הוא פוגש? באביו החולה של אותו צעיר המחלל את השבת בעירו. הזקן היה שעון על מקלו וחבוש בפניו, וצלע לעבר הרכבת.  

הרב דרש בשלומו, והתעניין אם הרופאים כבר אישרו לו לשוב לביתו, אך זה השיב בשלילה. 

"בלילה האחרון", סיפר הזקן, "סבתי ע"ה באה אלי בחלום ואמרה שלשווא אני מחפש מזור אצל הרופאים, עלי לנסוע ל'חפץ חיים' ולקבל את ברכתו, ורק כך איוושע. כעת אני בדרכי לראדין".  

עיני הרב אורו. "אינך צריך לנסוע לראדין!", אמר לזקן, "ה'חפץ חיים' נמצא בקרון הרכבת אשר לפניך!". 

הזקן נרגש, והרב הובילו אל הקרון. בינתיים סיים ה"חפץ חיים" את תפילתו, והזקן ניגש אליו וסיפר לו את חלומו.  

מששמע זאת ה"חפץ חיים", אמר: "מי יתן לך ברכה? ישראל מאיר?! חס ושלום! הברכות מסורות לשבת קודש! היא מקור הברכה!". 

רב העיירה נפעם לנוכח רוח הקודש שנצנצה ב"חפץ חיים"... 

המשיך ה"חפץ חיים" ואמר לזקן: "תדע לך, שבשמירת השבת הצטווינו שגם בנינו ובנותינו ישמרוה כמונו, ואף שאתה שומר את השבת - אם ילדיך מחללים אותה, איך תזכה בברכתה? לכן קבל על עצמך לדאוג שגם ילדיך ישמרו את השבת, כך תוכל לזכות בברכת השבת, ואז גם ברכתו של ישראל מאיר תוכל להועיל".  

האיש פרץ בבכי והבטיח לפעול ככל יכולתו להשפיע גם על בני ביתו, וה"חפץ חיים" העניק לו את ברכתו לרפואה גמורה ושלימה.  

הזקן שב לעירו, ואחר מאמץ רב השיג את מבוקשו. בנו הבטיח לחדול מרמיסת כבוד השבת, ולמרבה הפלא הזקן החל להבריא, עד שהחלים כליל. 

אך הסיפור לא תם.  

בפניה הבאה של הבן לשלטונות הבריטיים, הוא קיבל את הסרטיפיקט! 

כי ככה זה, "יותר משאדם שומר את השבת - השבת שומרת עליו!".