סיון רהב מאיר: מה הכותרת הראשית אצלנו?

מה הכותרת הראשית הבוקר? זה תלוי בנו. בפרשה שקראנו בשבת האחרונה מסופר על פטירתה של מרים הנביאה. הרב אביגדור נבנצל מזכיר בספרו את אחת מתחנות חייה של מרים – העם כולו המתין לה שבוע, עד שנרפאה מהצרעת. והנה ההסבר: "לפני שנים רבות, כשמשה רבנו היה בתיבה ביאור, מרים המתינה לו שעה קלה ושמרה עליו. בזכות זאת, היא זכתה שהעם ימתין לה שבוע שלם. כי כל דקה של גמילות חסד נחשבת, וכך גם כל שנייה של מעשה טוב. דקה של גמילות חסד של ילדה קטנה – ערכה הוא מעבר לכל יחס הגיוני. עלינו להבין את הכוח האדיר הזה. צריך להבין מי אנחנו. כל מעשה קטן שלנו יכול לשנות את העולם. שם, למעלה, מדווחים עליו בהתרגשות. 

איננו רואים זאת, אבל כל הארת פנים קלה, כל חיוך והתעניינות בשכן חדש בבניין – הכול נחשב, הכול חשוב. אם נרכוש לעצמנו ידיעה ברורה, מוחלטת וחד משמעית שכל מעשה טוב שלנו הופך לכותרת ראשית בשמיים – הדבר יסייע לנו לשלוט באורח חיינו באמת". 

אל תשתף! 

היום, אחת הדרכים לבדוק אישיות של בן אדם היא לבדוק את יחסיו עם הרשתות החברתיות: כמה הוא גולש ולאן? כמה דברים הוא מעלה ביום? מה הוא מעלה? ואולי השאלה החשובה ביותר היא – מה הוא לא מעלה? 

בפרשת השבוע, בלעם מסתכל על עם ישראל ומפיו פורצת ברכה נרגשת: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". ממה הוא מתלהב? למה האוהלים במדבר כל כך מרגשים אותו? רש"י מסביר שבלעם נתקל לראשונה במושג הפרטיות. אומה שלמה שנודדת בחום, ועדיין, יודעת להפריד בין רשות הרבים לבין רשות היחיד. כל אוהל בנוי כך שלא יציץ לתוך האוהל הסמוך, או בלשון רש"י: "ראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה". 

איזו עוצמה. לא כולם יודעים הכל על כולם. לא כולם מסתכלים על כל חביתה שכל אחד מכין בבוקר, ואז מתעדכנים מה הוא קנה לסלון. בלעם מגיע מעולם שכולו פריצת גדר וחוסר גבולות, ופתאום הוא רואה מול עיניו שאפשר אחרת. יש כל כך הרבה כפתורים של "פרסם" ו"שתף" ואין אף כפתור של "אל תפרסם, תשמור לעצמך, תבנה עולם פנימי", אבל זה הכפתור המשמעותי ביותר: מה אתה משאיר לעצמך? מה נשאר בינך לבין המשפחה, החברים, בינך לבין עצמך או אלוקים? 

מוזמנים לשתף... 

על חופש וחסד 

החופש הגדול מתחיל. השעמום הגדול מתחיל. לצד כל הקיטורים על מצב הנוער, חשוב לזכור אילו כוחות אדירים של עצמאות, בגרות ויוזמה יש בגיל הזה. הנה דוגמה קטנה: יעל גולדשטיין לומדת באולפנת אמי"ת ישורון בפתח תקווה. לרגל סיום השנה נערך שם "יום חסד", שבמסגרתו 80 בנות קיצרו את שיערן עבור חולות שיקבלו פיאות מארגון "זכרון מנחם". במקרה של יעל – זוהי הפעם החמישית (!) שבה היא עושה זאת. "בגיל 5 תרמתי שיער בפעם הראשונה", היא סיפרה לי, "ומאז זו השגרה שלי: אני מגדלת ומאריכה את השיער, ופעם בשנתיים תורמת. זה מרגש אותי שאפשר לעזור כל כך בקלות למי שחלתה, וגם נותן לי תחושה טובה לאורך כל התהליך. כל מילימטר של שיער שגדל מקדם אותי למטרה. ממש לא אכפת לי שהשיער שלי נראה קצת פחות טוב אחר כך, זה לא העיקר". 

בהפטרה הראשונה שיקראו השבת בבתי הכנסת, אחרי שהתיכוניסטים יצאו לחופש הגדול, מופיע פסוק שמזכיר לנו מה העיקר שנדרש מאיתנו, וזה לא ציונים ותעודות: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹוקֶיךָ". 

חופש מוצלח. 

לזכור את "השופט כל הארץ"

כל כך הרבה סיפורים שמעתי על צבי טל, שופט בית המשפט העליון, שנפטר בשבוע שעבר בגיל 94. סיפורים מרגשים על בנו משה שנהרג במלחמת יום הכיפורים (טל התפלל בכל יום כיפור בישיבת הר עציון, משם משה יצא לקרב שממנו לא שב). סיפורים מרתקים על משפטו של ג'ון דמיאניוק (הוא צם ביום שבו החליט על גזר דין מוות, מתוך תחושה של חשבון נפש ויראה). סיפורים אנושיים על היחס שלו לאסירים ששלח לכלא (הוא שמר על קשר, בא לבקר בכלא, ולפעמים אפילו תמך כלכלית במשפחה של מי שאותו שלח למאסר). אבל חיפשתי סיפור שכל אחד יכול ליישם ולקחת ממנו משהו:  כשהגיש מועמדות למשרת שיפוט, כתב צבי טל מכתב לרבי מלובביץ' וביקש את ברכתו. הרבי המליץ לו להתמודד, אבל "ביחד עם קבלה על עצמו: הוספת עניין בקיום משפטיו של 'השופט כל הארץ' בחייו הפרטיים". כלומר: יחד עם העלייה בדרגה, יש להעלות גם את הרמה הרוחנית של האדם. אם הוא הופך לשופט, עליו לקבל על עצמו החלטה חדשה לשיפור בחייו האישיים. המנגנון הזה יכול להועיל לאנשים רבים שעולים לגדולה, מתפרסמים ומצליחים, ואז נכשלים ונופלים. 

צבי טל התמנה לשופט, ולא שכח את הבקשה. הוא ייסד שיעור יומי בתלמוד בשכונת בית וגן שבירושלים, שיעור שהפך למיתולוגי ומתקיים כבר כ-40 שנה ברציפות. לא פעם ראיתי אותו הולך לשיעור הזה או חוזר ממנו, כמו אלפים שראו אותו לאורך השנים, כחלק מהנוף הירושלמי: שופט שזוכר את "שֹׁופֵט כָּל הָאָרֶץ", שנמצא מעליו. 

מה לעשות? 

מה התפקיד שלנו בכל הבלגן הזה? מול אסון קריסת הבניין במיאמי, שבו אנחנו מתפללים עבור אחינו שבתפוצות? מול הקורונה שאולי חוזרת פתאום, חלילה? מול הפוליטיקה הלא-יציבה והפילוג הפנימי? מה תפקידנו גם בתקופת "בין המצרים" שהתחילה השבוע, ומביאה מדי שנה תחושות חורבן ואבלות? 

בהפטרה שקראנו בשבת, הנביא מיכה מטיל עלינו משימת חיים. הוא מזכיר לנו שלא משנה מה קורה מסביב, כמה טלטלות ואתגרים העולם עובר, תמיד יש מה לעשות. הנביא פונה בנבואתו לכל אחד, בלשון יחיד, ואומר: אתה רוצה לדעת מה טוב? מה נדרש ממך? הנה: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ: כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹוקיךָ". משפט קצר, שנותן כיוון לחיים שלמים: לעשות משפט, לאהוב חסד ולפעול מתוך צניעות.