אני צעירה – אבל מתברר שאני בכל זאת שייכת לדור הקודם

אני צעירה, ובכל זאת שייכת לדור הקודם.

אני עוד זוכרת את הזמנים בהם למדו בכיתה עם לוח ירוק שכתבו עליו עם גירים. זוכרת את המעבר ללוחות לבנים ולורדים מחיקים בצבעי שחור אדום. אחד התענוגות היה למחוק את הלוח כשהמורה ביקשה.

אני זוכרת את צלצול הצורמני של בית הספר, ואת המעבר למוזיקה בסגנון "happy birthday to you".

באופן כללי אני זוכרת את צילצולי הטלפונים והפלאפונים, עוד לפני שיכלו להגדיר מוזיקה או שיר חסידי.

אני עוד הייתי בדור שלא היו מופיעים מספרי טלפון על הצג, כשהטלפון צלצל הרימו מבלי לדעת מי עומד בצידה האחר של האפרכסת.

איך עשינו את זה ? לא ברור.

בדור ההוא עוד היו נצבים טלפונים ציבוריים ברחובות, ולא אחת השתמשנו בשירותי "גוביינא". לכי תסבירי מה זה, למי שלא יודע.

אני עוד זוכרת את המעבר מכריטיסיות ל"רב- קו", ועד היום אני עוד בודקת כמה "ניקובים" יש בכרטיס. הילדים לא מבינים איך הנהג ניקב לכל אחד שעלה לאוטבוס על כרטיס פיזי שהחזיק בידו.

אני עוד זוכרת שהמתנה הכי מרגשת מאמריקה הייתה ווקמן, כשהמשוכללים מבינהם היו עם אפשרות הקלטה.

היינו מקליטים על אותה קלטת שוב ושוב, מוחקים מקליטים ומאזינים לעצמנו. איזה נוסטלגי.

זוכרת שהמילהMP3  נכנסה לשוק, ולקח זמן עד שהבנתי מזה.

זוכרת את הדור שבכלל לא דיברו על "פגעי הטכנולוגיה" בכל ערב הורים. הנושא המרכזי היה "חוצפא יסגא" בעיקבתא דמשיחא.

ואיך לא, אני זוכרת את הצלם בחתונות מחליף פילים בשיא הלחץ של צילום הכלה והמשפחה, כולם מחייכים והוא "רגע, רגע" נותן לכולם לעמוד עם חיוך תקוע על הפרצוף עד שהוא גומר למתוח את הסרט של הפילים.

היתה תקופת המעבר למצלמות הדיגיטליות, בראשית דרכן יכלו לזהות את התמונות אחרי הפיתוח. לאנשים המצולמים היתה מין הילה, וגוון ספיצפי ליווה את התמונות מהסוג הזה.

מורה לא דיברה בטלפון הסלולרי בשטח בית הספר, וטלפון אפילו לא נראה בקצוות התיק, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלתלמידות לא היו טלפונים בכל צורה, שהיא גם לא אחר הצהריים.

עם כזה רקורד עשיר של זיכרונות מימים עברו, כבר התחלתי להפנים שאני מהדור הקודם.

אבל אתמול היה המכה בפטיש.

הלכתי לקנות משקפיים לבתי בת הארבע עשרה.

בשלב הראשון נתתי לה להסתובב כדי למצוא דגם שהיא אוהבת.

אחרי שעברו דקות יקרות ואני רואה שאין שום כיוון למציאת משקפיים בשעה הקרובה באופן עצמאי, התגייסתי לעזרתה.

נטלתי זוג משקפיים: "מה את אומרת על זה?"

היא מסתכלת עלי ועל המשקפיים חליפות, ובצורה הכי דרך-ארצי'ת שהיא יכולה, היא אומרת: "אמא, המשקפיים האלו מחזירות אותי שבע שנים אחורה!!!", בטון של שומו שמים.

מה?

כשהיא אומרת שבע שנים אחורה היא מתכונת ממש לימי מתושלח.

דהיינו, אם אני, לפני עשרים שנה, הייתי אומרת אותו משפט לאמא שלי, הייתי אומרת: "אמא, זה נראה מלפני אלף שנה!"

פשוט הבנתי ששבע שנים של היום זה כמו אלף שנים של פעם.

הכל עובד מהר יותר, הכל עובר מהר יותר, ואני בקושי מספיקה לאחוז את הזמן,

קיבלתי הארה בתוך האפטיקה. תזכורת בתוך המרוץ - לחוות את החיים. אחרת יעברו עוד שבע שנים כמו כלום. עד אז כבר בטח יהיו לבת שלי בעצמה זיכרונות לספר לדור הבא.

פסי דבלינגר היא מרצה להעצמה אימהית pid38a@gmail.com