תושב מיאמי: "בית הכנסת שמטיל עלי יראה בכל פעם שאני עובר דרכו - הפך להיות חמ’’ל"

גילי אלוש, ישראלי לשעבר שחי במיאמי, פרסם ברשתות החברתיות פוסט מרגש על האסון הבלתי נתפש, ועל ההתארגנות של הקהילה היהודית במקום לעזור בכל מה שניתן. "נשים בוכיות, מחובקות וסיפורן הלא נשמע - מקל על משקל ארגזי השתיה והמזרנים בכמות שאינה נגמרת, וידיי עוזרות לסחוב", הוא פותח וכותב.

בדבריו מתאר אלוש את תמונת המצב בחלקה היהודי של המדינה, באזור שבו ישנה תמיד ערבוביה של קודש וחול. "המולת חירום באיזור החוף הכי יהודי של מיאמי. המקום הומה תמיד בערבוביה של חול וקודש, בית הכנסת הגדול שמטיל עלי יראה בכל פעם שאני עובר דרכו הפך להיות חמ''ל הקהילה ומחסן האספקה לימים הבאים, שידרשו כל דבר שאפשר יהיה לתרום".

אלוש מתאר את ההתארגנות יוצאת הדופן של התושבים, שכולם מחפשים לעזור.

"החלוקה מושלמת ולא היתה שם אף יד שתעשה סדר, זה פשוט קרה כך. המסעדות הישראליות, תוך כדי יום עבודה, תפקדו כמרכזי איסוף וטעינת טובין הכרחיים. שוטרים במדים וכאלה בלי, מלווים את השיירה שלנו עם צפירות ואורות כחולים. מעולם לא עברתי באדום בכוונה, וכל כך הרבה פעמים. עוברים בחטף ליד איזור האסון - דומיית עצב שוררת באיזור, ובולעת את קולות הסירנות הצווחות בהיסטריה".

"אנחנו לא עומדים בקצב, צריכים עוד ידיים. השוטרים מרימים איתנו ארגזים"

 "המוני אזרחים מחפשים מה אפשר לעשות. אנחנו ממשיכים לבית הכנסת הגדול שנמצא בהמשך הרחוב. מיד בירידה מהרכבים מתחילה פריקה יעילה של משאית קטנה שמכילה המון. אנו מסדרים קווי פריקה, וחבורה של צעירים חובשי כיפות מניעים את הארגזים לבטן בית הכנסת, שמחבק אותם פנימה כלוויתן שגומע את האוקיינוס ורוצה עוד".

"אנחנו לא עומדים בקצב, צריכים עוד ידיים. השוטרים מרימים איתנו ארגזים. בתוך בית הכנסת אולמות לא גמורים מלאים בארגזים, שקי בגדים, מזון יבש, ריהוט, נעליים... צעצועי ילדים. ממויין בגסות. מחכה ליד יותר מדוייקת. נשות בית הכנסת, דמיינו מראה של אשה דתיה עם שמלה והמון סמכות, מזיזות בטיבעיות ובאסרטיביות גברים מבולבלים, ומארגנות את פנים האולם.

"בראש שלהן שולחנות שבת למחר. נשים חזקות כאלה, לא ראיתי. יודעות בדיוק מה הן רוצות וכמו בולדוזר שלא יודע שובע, מזיזות כמויות אדירות של פריטים למקומות שכבר ראו בראשן. אין רגע דל. אנשים שדיברתי איתם בין משימה למשימה סיפרו שהיו ליד, ששמעו את הקריסה, שמחכים לאות חיים אבל כעת הם מכווני קהילה. כשחייתי בארץ סיפרו לי שישראלי לא יודע מהי קהילה עד שהוא עובר לגור מחוץ לישראל. זה נכון. אני יכול להעיד שלא ידעתי מהי קהילה עד שהגעתי לארה''ב. כמה חשובה הקהילה. כמה שהיא גדולה בחשיבותה מכל אחד מפרטיה. היום, לרגע, הייתי טיפה קטנה ששיכת לענן הקהילה שלי. קטן ולא מורגש אבל חלק ממבול שעושה את מרוצו לאדמה יבשה המשוועת ללחות.

"מי שגר בסביבה ורוצה לעזור, יש קבוצות שמתארגנות. תצטרפו. תמיד צריך עזרה שם. מי שגר רחוק, יכול להצטרף בקהילה שלו לתרומות ומשלוחי מזון וציוד. מקווה לשמוע על ניסים מאתר הקריסה. שבת שלום, ממיאמי", סיכם בהתרגשות. 

אחת היוזמות היפות שנתקלנו בהן ברשת היא זו של ישראלי נוסף שגר במיאמי, שלומי עזרא שמו, ששעות ספורות לאחר האסון - פרסם את הסרטון הבא: