מאבק המתמחים: "יש רגשות אשם מהטעויות שאנחנו עושים, ואנחנו עושים טעויות"

ד"ר אורי רוזן, מתמחה ברפואת משפחה במרכז הרפואי וולפסון, סיפר לעיתון "ידיעות אחרונות" על החיים הבלתי הגיוניים של המתמחים בבתי החולים – עבודה מפרכת עם משמרות של 26 שעות, מעט מזון והרבה מאוד אחריות. ד"ר רוזן הוא רק אחד מהמתמחים שיצאו במחאה לאחרונה וביקשו להוציא את רפורמות תורניות המתמחים לפועל מיידית תחת הסיסמא: "החיים שלכם שווים יותר".

על רקע המחאה, ד"ר רוזן מספר על מאבק ההישרדות היומיומי:

"יום תורנות רגיל מתחיל כמו כל יום עבודה בשעה 8:00. מתרוצצים בין המחלקות. אם זו מחלקה פנימית בחורף, יש הרבה חולים מהרגיל. בבוקר מתרוצצים בין החולים ובשעה 15:00 עושים העברת מחלקה, מה שאומר שאני הולך להישאר לבד עם סטאז'ר ללא ניסיון."

"בתוך המחלקה יש חולים עם סיכון מוגבר שאין להם מקום בטיפול נמרץ. בינתיים ממשיכים להגיע אנשים למיון, צריך לעבור מחולה לחולה ולעבור על כל התרופות שהם לוקחים. תוך כדי צריך להיכנס להחייאה של 40 דקות. אחרי שאני יוצא מהחייאה מזיע, צריך להמשיך לקבל עוד אנשים במיון, וכל זה מבלי שאני יכול ללכת לשירותים או לאכול. ככה נראית תורנות במחלקה רגילה."

"היה יום שבשעה 23:00, אחרי 26 שעות תורנות של התרוצצות ממקום למקום, אני יושב רעב ליד האחיות, הראש כואב כי התייבשתי אחרי שלא היה לי זמן לשתות. מעלים חולה מבוגרת מהמיון כשהיא מונשמת, ויכול להיות שמביאים אותה למחלקה רק כדי שהיא תמות אצלי. במקביל יש לי סטאז'ר שזו התורנות הראשונה שלו, הוא לא יודע עברית טוב ולא מכיר את התוכנה שאיתה אנחנו עובדים. הייתי לבד עם 39 חולים, כל אחד עם הבעיות שלו. הייתי צריך להרדים חולה יותר עמוק כי הוא התנגד להנשמה שלו. בכל הזמן הזה המחלקה רועשת וגועשת."

"אני מכניס את האישה המבוגרת לחדר הלם ומסדיר לה את הנשימה שלה. אלה בדיוק הסיטואציות שעלולות לקרות בהן טעויות. רק 12 בלילה, אני תשוש, עייף, ואחראי על 40 אנשים שכל אחד מהם חולה בכמה מחלות. בצבא אסור לעבוד ככה, לטייסים אסור לטוס ככה, אבל אני צריך להתיישב ולעשות חישוב של כמות של האנטיביוטיקה של אותה החולה. ואם אני אטעה, אני יכול להרוג אותה. יש רגשות אשם מהטעויות שאנחנו עושים ואנחנו עושים טעויות. אנחנו מפחדים. כולם מפחדים."

"באחד הבקרים, אחרי שסיימתי לעבוד ב־10:00 אחרי 26 שעות של תורנות, חזרתי הביתה ולמרות שמדובר בנסיעה קצרה – עמדתי בצומת ברמזור ונרדמתי. התעוררתי בתוך הצומת כשרכב התנגש בי. אני לא היחיד. חברים רבים שלי למקצוע עשו תאונות אחרי משמרות."

"כשאתם מגיעים לבית החולים ב־19:00, מי שתפגשו אלה מתמחים שעובדים שעות על גבי שעות. אלה האנשים שיטפלו בכם. זו עבודה שדורשת הרבה ריכוז עם הראש וגם עם הידיים, ואני אחראי עם הידיים שלי על 40 חולים – לבד. במקרה הטוב יש איתי סטאז'ר ובמקרה הפחות טוב הסטאז'ר לא מדבר עברית ולא מכיר את המערכות. אנשים צריכים להבין שמי שמטפל בהם ב־21:00 זה בן אדם שסובל מדיכאון אחרי שעבד 400 שעות בחודש. בן אדם שבאופן כרוני לא ישן, לא אוכל, ולא מכשירים אותו כמו שצריך. זו המציאות העובדתית. וכל זה לא משתנה."

"כולם יודעים את זה, והגוף שמנהל את זה בצורה חובבנית מועל בתפקיד שלו 20 שנה. מקווים ששר הבריאות החדש כן ירצה לשנות את זה".