שנינו מסכימים על דבר אחד: שאנחנו יכולים לא להסכים זה עם זו

שלומית: ואז ערן זלזל בי...

ערן: ממש לא נכון!

שלומית: אולי פעם אחת תיתן לי לדבר ותשמע אותי?

ערן: אבל את משקרת. לא זלזלתי בך. רק אמרתי לך שלא מדויק מה שאמרת.

שלומית: זה בדיוק נקרא זלזול. אמרת את זה לאמא שלי ואחותי אחרי שטרחתי להסביר להם בדיוק מה היה לנו בשבת.

ערן: מה את רוצה? את באמת לא דייקת, אז תיקנתי אותך. זה הכל. את רוצה שאתן לך לומר דברים לא נכונים?

מטפל: אתה נלחם על האמת.

ערן: לא נלחם. פשוט שלומית כל הזמן מעוותת את המציאות, וזה מרגיז. הנה עכשיו היא תטען שגם עכשיו זלזלתי בה. תבין, אני לא מזלזל בה, אבל כשאומרים לי דברים שלא עשיתי - זה מקומם.

שלומית: זה בדיוק נקרא להילחם. די עם זה כבר. אני לא נלחמת איתך.

ערן: אני עומד לצאת מדעתי. על כל דבר את מתווכחת. אני לא נלחם, אני רק מראה את התמונה השונה.

מטפל: לשניכם חשוב לדייק בעובדות. מה יקרה אם מישהו לא ידייק?

ערן: אתה באמת שואל? זו שאלה מגוחכת. בא לך שנדבר שקרים? או קיי. אז אתמול היינו בנורבגיה, ושלומית שדדה בנק, והצלתי אותה עם מסוק מהמשטרה.

שלומית: חחחח...

מטפל: אני שואל ברצינות. למה כל כך חשוב לכם שהשני יציג בדיוק את מה שאתם חושבים שקרה?

שלומית: תראה, הוא מוציא אותי כל הזמן טיפשה, ואחת שמשקרת ולא מדייקת. זה מעצבן ואפילו מעליב.

מטפל: אז מה את עושה עם זה?

שלומית: אני מוכיחה לו שהוא זה שלא זוכר, ונלחמת על העצמאות שלי להציג את הדברים כפי שאני רואה אותם. אין לו זכות להתערב לי במחשבות שלי, או באיך שאני מדברת.

ערן: אוהו... אז גם את נלחמת.

מטפל: נניח שערן עכשיו ניצח, והנה, גם את נלחמת. מה קרה עכשיו? איך את מרגישה?

שלומית: אם אכן הוא ניצח אני אמורה להרגיש טיפשה ולא דוברת אמת. אבל הוא לא מציג את זה נכון, כי אני רק מחזירה לו על ההעלבות והמלחמות שלו...

מטפל: שוב ויכוח על האמת. מי צודק. מי מציג את הדברים נכון.

ערן (מבולבל): מה אתה רוצה לומר? שלא חשובה האמת?

מטפל: שלומית, מה את חושבת? האמת חשובה?

שלומית: תלוי באיזו סיטואציה. אני חושבת שבמקרה עם אמא שלי ואחותי, זה לא היה משנה בדיוק אם מישהו קצת שינה ולא דייק. יותר חשוב זה לא להוציא אותי "סתומה" בעיניהן.

מטפל: ערן, האמת של שלומית כפי שהיא הציגה אותה כעת, היא שהיא נפגעת ממך מזה שחשובה לך יותר הצגת העובדות כפי שהן בעיניך, על חשבון הכבוד שלה.

ערן: זו פעם ראשונה שאני רואה את הדברים כך. היא עסוקה כל הזמן בלהתווכח על העובדות, ולא מציגה לי את זה ככה.

מטפל: שלומית, האמת של ערן היא שהוא לא הבין את הסיפור של הפגיעה, וחשב שאת אכן נלחמת איתו על העובדות ומי צודק.

שלומית: אז שיקשיב. אמרתי לו את זה מיליון פעם, שהוא מוציא אותי טיפשה.

ערן: אז עכשיו את מוציאה אותי טיפש? את נלחמת איתי על עובדות וצועקת עלי שאת לא טיפשה. זה לא בדיוק נותן לי להבין שאת פגועה.

מטפל: אתם שוב רבים על עובדות, ואיך שהדברים הוצגו או נעשו בשעת מעשה.

ערן ושלומית (נבוכים בחיוך): נכון...

מטפל: בואו נעלה את הדיון שלב אחד למעלה. ערן, נראה שאתה לוקח אחריות על הדיבורים של שלומית. למה?

ערן: מה זאת אומרת? היא אשתי, והיא לא יכולה לדבר בשמנו דברים שאני לא מסכים איתם או לא חושב שהם קרו!

שלומית: תפסיק עם זה כבר. אני אומרת את האמת שלי, ואתה לא יכול להנדס לי את המוח מה לחשוב ואיך להגיד.

מטפל: שלומית, במשפט האחרון ערן לא ניסה "להנדס" אותך. הוא פשוט הציג את תחושתו לגבי סיטואציות בהן הוא מתקומם, וניסה להסביר את זה. אולי את עכשיו מנסה "להנדס" לו את התחושות, ולא נותנת לו לומר את מה שיש לו על הלב?

שלומית נבוכה...

מטפל: שניכם קשורים מאוד זה בזו. ניכר שאתם אוהבים עד כדי כך שאתם לוקחים אחריות כל צד על הדיבורים של השני. אתם מתביישים בדיבורים לא נכונים של השני, אכפת לכם מאוד אם השני חושב דברים שלא מחמיאים לכם, אתם בעיקר חותרים לאיזשהו סנכרון מלא של המחשבות והתחושות של שניכם.

שניהם יחד: נכון.

מטפל: אבל זה פוגע בכם. אתם לא מגיעים לאותו סנכרון כבר שנים, וזה גורם להרבה מתח וחיכוכים.

שוב שניהם: נכון.

מטפל: אז מה עושים?

ערן: אני מבין שהתשובה אמורה להיות שצריך להרפות ולתת לכל אחד לחיות את חייו, ולהציג עובדות ולחשוב כמו שהוא רוצה בלי לקחת אחריות על זה. אבל זה לא יכול להיות!

מטפל: שלומית, גם את חושבת שזה לא יכול להיות?

שלומית: אין הגדרה יותר מדויקת ממה שאמר עכשיו ערן.

מטפל (עם טיפת סרקזם): היי, הנה, אתם מסונכרנים היטב. זוג למופת. חושבים ומדברים אותו הדבר... ועכשיו ברצינות: אם שניכם חושבים שצריך להרפות, וזה מה שיכול לתרום לשלוות הנפש ולכבוד של שניכם, אז מה אתם יכולים לעשות?

ערן: חייב לשתף אתכם במשהו. אני מרגיש עכשיו תחושת התעלות. אתה כאילו צחקת שיש בינינו תיאום מלא, אבל אני באמת מבין שזה אכן כך. שנינו כרגע על אותה משבצת, ושנינו מחפשים דרך לאפשר לצד השני יותר חופש. זה מרגש בעיני.

שלומית: אני חושבת שכדאי להזכיר את התחושה הזו אחד לשנייה. ערן, כשאתה תעצבן אותי תזכיר לי שאני רוצה לאפשר ושאתה שותף באפשור הזה, וזה הביחד שלנו.

ערן: היה לי קצת מסובך המשפט.

מטפל: אולי תנסח במילים שלך את תחושת הביחד ברצון לאפשר לכל אחד לחשוב שונה.

ערן: אני לרגע חוויתי ששלומית נותנת לי לחשוב אחרת. אולי דמיינתי את זה. ופתאום נהיה לי קל. הרגשתי שהיא מכבדת אותי ואני לא צריך להילחם על כל שטות האם היא אמת או לא. זה עושה לי טוב שאני יכול לדבר ולהתבטא בחופשיות, בלי שהיא תהיה האופוזיציה שלי ותאתגר אותי.

מטפל: וזו תחושת ביחד?

ערן: כן. ככה היא באמת אוהבת אותי.

שלומית: אבל תמיד אני אוהבת אותך. לא רק ככה!

מטפל: היי, אמרנו שלא מתווכחים...

***

כמה מילים...

במאמר הקודם דיברנו על תקופת התאהבות, בה ישנה תחושה שאנו חייבים לחיות ולחשוב ולנשום יחד. מהמחשבה הזו כולם משתחררים בשלב כלשהו בין אם רוצים ובין אם לא.

אבל עדיין ישנה תפישה שבן הזוג הוא המייצג שלי כלפי חוץ, ואם הוא יאמר או יחשוב משהו שהוא בעיני טעות או מקור לבושה, אני אחראי על כך, ואני זה ש"אוכל את הפאדיחה".

הגיע הזמן להשתחרר גם מזה.

כבוד אמיתי ואהבה עמוקה מיני ים קיימת בזוגות המאפשרים לצד השני לחיות / לחשוב / להרגיש בחופשיות, מבלי לנסות להתווכח על האמת העובדתית.

אמת רגשית לדוגמא: כאשר אדם אומר איזה חידוש תורני שחשב עליו, חשוב לו יותר לחוש שהוא בסדר ואהוב, מאשר שמישהו יעביר עליו ביקורת מיידית ויסתור את דבריו בשם "האמת".

אחרי שפרגנתם, תוכלו מתוך כבוד לבוא ולפתוח דיון על גופו של נושא, האם הוא מדויק היטב והאם הוא נתמך בכל המקורות הידועים לכם (אני לא מדבר כמובן על מקרה בו מציג האדם כפירה וחותר תחת יסודות התורה).

אמנם בעובדות קיימת אמת אחת. אבל ברגשות, לכל אחד ישנן את החוויות שלו והאמת הרגשית איתה הוא צועד לאורך חייו ודרכה הוא חווה את העולם.

הגיע הזמן לנסות לכבד אמת זו, הגם שהיא סותרת לעיתים אמת עובדתית יצוקה בעינינו.

הלוואי ונזכה ליישם. מקווה בשביל אשתי...

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.Cpini41133@gmail.co