איך בניין קורס, ואיך אישה קורסת? הרבנית ימימה מזרחי על גיא ההריגה במיאמי

כל ימי אני מנסה ללמד דבר אחד: להיות בשמחה. לא לדאוג. להיות מלאת ביטחון. ופתאום, בימי בין המצרים, כתוב בחז"ל ציווי מנוגד כל כך: רָאוּי לְכָל יָרֵא שָׁמַיִם שֶׁיְּהֵא מֵצֵר וְדוֹאֵג  (שולחן ערוך אורח חיים א', ג).

וואי. ציווי להיות דואגת! את מעולה בזה, האמת. את עושה את זה כל השנה... אבל עכשיו, כשפתאום מצווים עלייך, אז "אמאל'ה. אני לא יכולה".

בואו נדבר על זה. להיות מֵצֵר וְדוֹאֵג - איך? ועוד בירושלים? הרי מעולם לֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: "צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם" (משנה, מסכת אבות ה', ה). איך אפשר להרגיש מיצַר בעיר הזאת, שמרחיבה את הלב ומרחיבה דעתו של אדם? איך עושים את זה?

והימים האלה אומרים לנו, שכשאף אחד לא אומר בירושלים "צַר לִי הַמָּקוֹם", אז אף אחד לא מרגיש איך בניינים נסדקים לאט, לאט, לאט, ונופלים.

בניין ענק במיאמי קרס. ויש הרוגים ומעל מאה פצועים ועוד כל כך הרבה לכודים בין הריסותיו, חלק גדול מהם יהודים. והשאלה – איך זה קרה? מה הפיל את הבניין?

והתשובה: זה לא "קרה". זה קורה, כנראה, כבר המון המון שנים. כשיסודות הבניין האלה סדוקים, מונחים לא נכון בפספוס של מילימטר. אם לא יתחזקו את הבניין הזה מהיסוד, זה רק עניין של זמן עד לקריסה. ושמעו אותו! במשך שנים הבניין השמיע קולות. בדקו אותו, וגילו כשלים. ולא טיפלו. 

איך קרה שהאישה הזו נפלה פתאום? "מה קרה לה, השתגעה, מסכנה. תראה, יש לה פתאום דיכאון..." וזה לא 'פתאום'. אלה סדקים קטנים שנבקעים בתוכה שנים. וכולם מתהלכים בירושלים באזור הנוחות הזה ואף פעם לא נעצרים לדאוג למישהי שפתאום "לא מונחת במקום", כמו שאנחנו קוראים לזה. האבנים שלה קצת זזו, הבניין שלה לא נראה יציב כל כך וכשהיא קורסת, חס וחלילה, כולם סופקים כפיים.

שלושה שבועות, אומר לנו ריבונו של עולם, רָאוּי לְכָל יָרֵא שָׁמַיִם שֶׁיְּהֵא מֵצֵר וְדוֹאֵג. "מֵצֵר" זה הצער האישי שלי בבית, שאף אחד לא רואה. אני מצליחה לעטות על עצמי את החיוך ולצאת החוצה, אבל יש סדקים בבניין הזה, סדקים!

ולכן הציווי השני הוא "דוֹאֵג". זה תמיד הבטה למישהי אחר; אולי משהו לא טוב אצלו? אני לא יכולה להגיד "שלום עליך נפשי".

המילה "דואג" בלשון הקודש היא תמיד הבטה לבית של מישהו אחר. כך, בהפוכה, דואג האדומי כל היום מרכל ואומר לשון הרע, דוחף את האף לחיים של מישהו אחר. ואתן תעשו את פעולת דואג, רק בכיוון ההפוך. בכיוון העוזר, המיטיב.

המון בתים, בפרט אחרי שנת הקורונה הזו, נסדקים. אלה נשים כל כך אמיצות, נשים שהן לוחמות זוגיוּת, וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (במדבר כ"ה, ו). נשים שהיו באות לאוהל מועד, נותנות את המראות שלהן לבניין המשכן, נשים שהיו נאמנות לבעלים עייפים ומדוכאים במצרים ופתאום בני הזוג האלה הולכים ונוהים אחרי ילדות הטבע המדייניות. נמאס להם כבר מהדוסית הזאת בבית שכל הזמן קוראת תהילים פתח אוהל מועד. הנה בנות מדין, איזו חירות!

ופנחס – ידאג. הוא ידאג לאישה הזו, שלא מראה סדקים, אבל הוא יודע שהבית שלה חס ושלום עלול לקרוס. והוא ידאג בימים האלה לצער השכנה ולצער השכינה. ויתפלל על העם הזה, ועל נשי העם הזה, שבית לא ייחרב, שבית לא יתמוטט בקול רעש גדול. שלא נשאל מאוחר מדי "מה קרה שם".

קדימה. זה בעיניי השיעור של הימים האלה.