איה קרמרמן מלמדת את הבנות שלה להתפלל. וגם לומדת מהן

סוף שנת הלימודים מתקרב בצעדי ענק ובית הספר של הבנות דוחס את כל המסיבות יחד, מתאמץ לפרוע את חובותיו, אלה שהובטחו לאורך שנת הקורונה.

יצא כך שהכול מתנקז לשבוע מרומם, עמוס בחולצות לבנות שצריך לכבס ולגהץ במהירות האור. שלושה אירועים חשובים מאין כמותם שדורשים ציון. הבת הקטנה סיימה לימודי קריאה ובשלה לקבל סידור. סיפור גדול ביותר. הגדולה סיימה ללמוד הלכות תפילת שמונה עשרה, "אמא, מהיום אנחנו מתפללות את התפילה בלחש". עניין עצום שכולל טיול הודיה לכותל. ואחרונה חביבה: מסיבת יום הולדת מוקדמת לילדה, שמה לעשות נולדה בסוף חודש אב.

אם נשים לרגע בצד את יום הולדת שבע, שללא עוררין הוא בעל ערך טיטני, שתי המסיבות האחרות הן ללא ספק סיבה למסיבה. אני מנסה להחזיק ראש בהתרגשויות המרחפות באוויר. בין ההתלבטות כבדת המשקל על התסרוקת ובין ההחלטה הגורלית איזו עוגה להכין יש התרגשות כזו שעושה לבנות פרפרים בבטן ולא מאפשרת להן להירדם בלילה. אין לי רגע דל, עוד קרנבל ועוד פסטיבל.

מפת האוצר שמובילה למטמון

נתחיל במסיבת הסידור, שבאמת הייתה התגשמות החלומות של הבנות. חוסר השינה בלילה שלפני כן היה מוצדק. בלונים ורודים, סידורי תפילה עטופים - כמובן – בוורוד, ותלבושות של נסיכות דווקא בלבן. כתרי תורה מנצנצים על ראשי הבנות. היום הן מקבלות מתנה. היום זה יום ההולדת הראשון, שכן תפילה חדשה נולדת בפיהן.

בתחילת המסיבה אמר הרב גרינוולד משל שקנה אותי. הרב הסביר לבנות שהן מקבלות היום מפת אוצר, מפה שמובילה אותן למטמון. יש הרבה דרכים למצוא מטמונים, אבל באמת קל יותר להתמצא עם מפה. כשהבנות התחילו לשיר ולרקוד המצלמות נכנסו להיכון. האמת, קצת התכווצתי. מילות השירים הרעידו אותי. מילים של צדיקות, מילים של אמונה תמימה על כך שהאוזן של אדון הכול קשובה לתפילת ילדות. איפה אני ואיפה זה? כמה רחוקה מזה הייתי בכיתה א'? איפה אני לעומת זאת במידת הביטחון גם בגיל ארבעים פלוס? אחת הנואמות, אל תתפסו אותי במילה מי, אמרה כמה חשובות האימהות שמלוות את הילדות, מלמדות אותן על התפילה ומראות איך פותחים את הסידור. כמה חשוב שתעזרו להן ללמוד לקרוא את מפת הקסמים הזאת. שוב התכווצתי. אמאל'ה. אני? אני אמורה לעזור? אתם מבינים שזה להישען על קנה רצוץ? אתם מבינים שאני בעלת תשובה שכל פעם מחדש מסתכלת שמאלה וימינה בשביל לבדוק שאני בעמוד הנכון, קדה את הקידה הנכונה? עלי אתם סומכים? מה אני יכולה ללמד על תפילה? מה אני יכולה ללמד ילדה שינקה אמונה, שיונקת שבת, שעטופה בקדושה?

ההרגשה הזאת, של בושה מתובלת בענווה, החזירה אותי למקרה שהיה לפני כמעט ארבע שנים. הלכתי לעזור לבת של חברה שהייתה ממש אחרי לידה. כשהתינוקת ישנה, הכנתי ליולדת דייסה מתוקה. אחרי לידה קשה פלוס פלוס, אין צורך להסביר את המצב המסמורטט של היולדת האמיצה. פתאום היא קמה, נעמדה בפינת החדר והתחילה להתפלל. הייתי בשוק. אני זוכרת איך הפסקתי לערבב את הדייסה שבתמורה כמעט גלשה מהסיר. אני לא חושבת שאי פעם עלתה במוחי המחשבה לעמוד לתפילה יומיים אחרי לידה. קינאתי בה בכל מאודי. חשבתי לעצמי שזה כנראה ההבדל בין בעלת תשובה, שמנסה להבין בעצמה את חוקי המשחק, שמחפשת השראה לתפילה, שמשתדלת לסלול דרך משלה בעולם נטול מסורת, ובין בת של בעלת תשובה שהדרך סלולה בפניה עוד מימי גן חב"ד. ילדה שיודעת שלפעמים צריך לדבוק במצוות אנשים מלומדה, שקמים לתפילה בלי תירוצים. הרי החיים מספקים אין סוף תירוצים למי שמחפש אותם, לא צריך ללדת בשביל להשתמש בהם. היא יודעת שלפעמים אנחנו מתפללים כי הצטווינו, לא כי אנחנו רוצים. כי השם ביקש. כמה קל, ככה קשה. אז מה אם מפספסים מילה או שתיים, אז מה אם הלב נמצא עם תינוקת שישנה, אז מה אם המחשבות נודדות לכרית. זו זכות, גם במצב הזה, להתפלל, לדבר. לנסות לזכות להגיד מילה אחת בכוונה. מילה אחת שווה את כל ההשתדלות, גם אם היא לא תגיע.

גם אתן תראו לי את הדרך

בשבת בבוקר אנחנו הולכות לגינה. לאחרונה פיתחנו מסורת משפחתית שכזו, הבנות, הקטן ואני. כל הסיפור נולד כי האדון כבר מבין שהוא בן ומבקש ללכת לבית הכנסת עם כל הבחורים, ואז מתבאס שלא לוקחים אותו. אל תרימו גבה. הם ניסו, הניסוי נחל כישלון, ואז הבנים היו צריכים לריב מי מחזיר אותו הביתה. בקיצור, עוד לא. כנחמה אנחנו הולכים לגינה, להתנדנד ולהתגלש. מאוד בריא להתפתחות, כך נאמר לי. רק שהינוקא נולד לאמא שבעת גינות ועייפת מגלשות. מה לעשות, הוא הגיע מאוחר. בכל מקרה, אני והגדולה לוקחות איתנו את הסידור ומתפללות שם, בצל העצים עם הבריזה הירושלמית על הלחיים. האמת, כיף. השבת, בפעם הראשונה, אחרי מסיבת הסידור המפוארת, גם הקטנה הביאה איתה את הסידור הוורוד החדש שקניתי לה, עם שמה מוטבע בזהב. כל אחת תפסה נדנדה ופתחה את הסידור.

נעמדתי מרחוק והסתכלתי בהערצה גדולה מדי על המתוקות שלי. תהיתי אם הן מעדיפות להתנדנד חזק במקום להחזיק את הסידור ביד אחת ולשמור על שיווי משקל. הלב התרווח. ישבתי בצל, על הספסל שקרוב לקרוסלה, ונעמדתי לתפילה. פתאום הגדולה נעמדה לצידי, עשתה את אותן פסיעות, הסתכלה עלי לאישור, חייכה וביקשה שהשם יפתח את שפתיה. הלב פסק מלהתרווח, הוא כבר התפוצץ מאושר. מהודיה. היא החזיקה בדיוק כמוני את הסידור, עמדה לצידי והתנענעה כמוני בול. כנראה שעם כל חורי ההשכלה שלי, אפילו שאני מרגישה כמו גבעול במבוק גמיש ולא כמו עץ אדיר וחזק, יש לי מה ללמד את הבנות שלי. גם אם זה קצת. גם אם רק הן יבינו שאני בחרתי בשבילן את המסלול הקסום הזה, להיכנס לעולמו של השם, להכניס אותו לעולמי ולעולמן. גם אם הן יראו מהצד דמעות נשפכות מלב שביקש תפילה, מלב שמבקש קרבה. גם אם לפעמים יתחלפו התפקידים והן ילמדו אותי. אין לי בעיה להחליף איתן תפקידים. הן ילמדו אותי למצוא את הדרכים הידועות והממופות במפת האוצר ואני אלמד אותן לחפש את המעקפים, את השבילים הפרטיים, הסודיים, שמובילים היישר למטמון.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".