שכחנו שהעולם נברא במילים. בואו נשוב להחיות אותן

העולם נברא במילים.

הוא היה יכול להיברא גם בתמונות, כאלה שלא היינו מפענחים בדיוק, או בצלילים, גם זו שיטה.

אבל הקב"ה רצה דרך תקשורת אחת, והחליט על מילה, ואז עוד מילה, ואז עוד מילה.

לפעמים נדמה לי ששכחנו את העובדה הזאת, או שהאתגרים בחיינו משכיחים מאתנו אמיתות פשוטות.

שרי החינוך האחרונים קידמו תכניות שתומכות בלימודי מתמטיקה ומדעים. נפלא. הרי מדעי הרוח הם סתם חלום שאין לו מטרה. בינתיים גדל כאן דור שנשען על העברת מסרונים, או פוסטים בפייסבוק. רובם מנוסחים באופן שיווקי, כלומר סיפור רקע, מסר סמוי וסוף טוב. כי אתה לא תקנה מוצר עם סוף פתוח. ילדי ישראל בבעיה, והבעיה לא מטופלת. גם בוגרי ישראל בלופ דומה, וגם שם יש הזנחה.

איך מנחילים לילד אהבת הקריאה? זה מתחיל בזה שקוראים לו סיפור. אבא שלי ז"ל הגדיל לעשות. כל הסיפורים היו חקוקים במוחו, והוא היה מספר לי אותם תוך כדי סעודה. הקול שלו היה עולה ויורד, הדמויות היו משתנות – גדלות, מצטמקות, הזמן נמתח, נמתח, ומובן שאכלתי כל מה שהוגש.

לימים הפכתי בעצמי למספרת סיפורים לילדים, וגיליתי איזה צימאון אדיר יש להם, אם כי ברבות השנים זה הפך למאתגר יותר ויותר. הילדים של היום מורגלים לסרטים, לסרטונים, פחות לדבר עצמו. לכן השחקנית שבי עבדה שעות נוספות.

כילדה, לי אישית, לימוד הקריאה עלה בקושי רב, אבל רציתי כל כך לצלול לתוך הסיפורים, שעשיתי מאמץ אדיר. בסוף כיתה א' הדבקתי את הפיגור שנצבר מתחילת השנה, והפכתי לקוראת מתמידה. ומי שקורא - ירצה גם לכתוב, כך קורה לרוב. ואכן, הפכתי לסופרת. כבר כילדה, כשהקראתי סיפורים מפרי עטי, הכיתה שקטה. איש לא הרים עפרון.  

האם שיעור חיבור חי ובועט גם היום? לא ברור. מה שבטוח, זה שהקוראים הנאמנים ביותר הם הילדים החרדים, שלא חשופים למדיות.

באופן כללי, יש יותר ויותר מקרים של דיסלקציה בקרב ילדים. רבים עוברים אבחונים, ואז נבחנים בעל פה, או שהוריהם נלחמים על הקלות אחרות, שקשורות למסות החומרים שעליהם לקרוא ולשנן. אחר כך הם גדלים, וכשהם רוצים להתבטא - הם נעזרים באנשים אחרים.

לא מדברים אתנו על זה. למה שידברו? גם אוצר המילים כבר לא כל כך משמעותי. העיקר להיות החלטי, לשים ברקע כמה מצגות. אנשים כבר יבינו, צריך לקצר להם ולנו תהליכים. עבודות אקדמאיות? גם לכך ישנם מומחים. אם תרצה - אין זו אגדה, אפשרי בהחלט להשיג תארים, איש לא ימנע מאיש להתקדם. על הדרך נעלה על איזה סטארט אפ, וקדימה, ממשיכים. נכון, עולם שלם של מלל פילוסופי הגותי הולך ונכחד. נו, אז מה?

לקראת אמצע החיים, ישכנעו אותנו לשחק סודוקו, כי בגיל מאוחר המח, לא עלינו, קצת מתאבן. אבל הפרומו היה פה. גם אם תכחישו, זה לא ישנה.

אולי כדאי לתפוס את הרכבת לפני שהיא מתגלגלת במדרון, נכון שזה הרבה יותר קשה מפעם, ובכל זאת.

למשל: שהילדים שלנו יראו אותנו קוראים ספרים, ואז נהווה מודל טוב לחיקוי. שנתעניין בסיפור שהם קוראים כרגע. גם אם זה קרה להם פעם אחת יחידה, בואו נחגוג עליה. על הספר " הלב" - אבי ז"ל שוחח אתי במשך שנה שלמה.

שאם הם, הילדים שלנו, כועסים עלינו - נבקש שינסחו את הרגשות שלהם במכתב שממוען אלינו. כך נפחית חרדה ונסדר להם את סדר ההתרחשויות. שנתגמל אותם על כל כתיבת ברכה מושקעת, ואולי גם נבקר ביחד אתם בספרייה.

ואם הם מדמיינים סיפורים שאין בהם שמץ של הגיון, נבקש מהם לכתוב אותם, כי בטוח שטמון בתוכם הכישרון. כי אין ילד שלא מדמיין, יש ילד שהדמיון נלקח ממנו, או שלחלופין נשחק אתם במשחקי תפקידים, כי ברוב הספרים יש שלל דמויות.

והכי חשוב - לא להרגיע אותם מול הנייד החכם-טיפש. כלומר, כמה שפחות - עדיף.

נכון שהם עוד יתקלו בו, אבל למה בדיוק עכשיו? המוח שלהם עדיין יצירתי, פורח, והנפש מבקשת הכוונה, סיפור, נחמה.

הכותבת היא שחקנית, סופרת ומנחת סדנאות כתיבה.