מיומנה של טלפנית: הייתי צריכה להפריד. אבל גם הייתי צריכה לכבד יותר את ההורים

בשבוע שעבר כתבתי על אמא שהיא הכי בעולם. הוספתי שיש מקרים רבים שבהם קשה לקיים או לקיים כראוי את "כבד את אביך ואת אמך...". הדוגמאות המוזכרות שם הם רק קצה הקרחון לבעיה קיימת. מה שמתבקש מאתנו בסופו של דבר, הוא שדווקא מתוך הקושי והדחק, נאזור כוח ונעמוד בניסיון ובמבחן החיים שה' מציב בפנינו. 

נקודה נוספת היא מידה כנגד מידה שאנו מונהגים על פיה. הדוגמה שהתגלגלה לאוזנינו במוקד הידברות היא נוקבת ומחייבת מכדי להשאירה נסתרת ולא להביאה לפרסום. 

תורמת אצילית מאוד ונעימת שיחה סיפרה לתומה על חזרה בתשובה שהיא עצמה עברה בבחרותה. בית ההורים היה בית חם, אוהב ומסורתי. היא אחת מ-7 ילדים, ומהגדולים שבהם. מעט לפני שהכירה את חתנה לעתיד, עברה שינוי רוחני. לאחר חתונתה מיעטה את ביקוריה אצל ההורים מטעמי כשרות וכדו'. 

במהלך הולדת הילדים, החליטו שניהם שלא מביאים את הילדים לבית הוריה מהסיבות המובנות. אורח  החיים שם כבר היה פחות ממסורתי. הם חשו שניתוקם ההכרחי הוא הדרך הנאותה כדי לגדל משפחה של בני תורה כראוי.  

כשאביה אמר שהוא ישמח שתבוא עם כולם, ענתה בנימוס: "אבא, אתה מבין שאי אפשר להביא את הנכדים. הייתי רוצה. תאמין לי. אבל כך החלטנו אני ובעלי, שהדבר החשוב ביותר זה בית של תורה. אולי רק פעם בשנה. אבל אתה ואמא משמחים אותנו מאוד בביקוריכם אצלנו. תוכלו לראות את הנכדים כאוות נפשכם, ואני עצמי כן אבוא לבדי לבקרכם." 

אבא הבין אותה היטב, ואפילו שמח בבתו החרדית, אבל כאב את כאבו בשקט. אמא הבינה פחות, ולכן ניסתה מידי פעם לבקש "אולי בכל זאת תבקרו עם הילדים". כיוון שהוריה היו הורים עדינים ולא ביקורתיים, היה קל יותר לשמור על הסטטוס קוו. 

עברו 30 שנה, כשבפרק זמן זה היא גידלה משפחה לתפארת וחיתנה את ילדיה בכבוד. 

וכך המשיכה את סיפורה: "היום גילינו שבעצם כל הילדים גרים רחוק מאתנו. לא בכוונה תחילה, אלא מכל מיני סיבות מוצדקות. אחד נמצא בחו"ל כבר שנים, שניים מהם גרים בצפון כי שם זול יותר, ועוד שניים גרים ליד ההורים של בן הזוג, כמובן רחוק מכדי להגיע לסתם ביקור. והאחרון מתכנן לעבור לפרויקט מרוחק מאוד.  

"האסימון ירד לי רק בשנים האחרונות. אנו, ההורים, כל כך אהבנו את ילדינו. גם הם ילדים טובים ואוהבים. למה הם מצאו את עצמם רחוק מאתנו, ההורים? ולמה מסתננת לה מחשבה חמוצה של בדידות? 

"חשבתי על מה שהשקענו בילדינו, על המשפחה החמה שיצרנו. אבל אט אט הערפילים מתבהרים, ואני יכולה להצביע על נקודה כואבת שרק ידעתי לדקלם אותה, אבל ממש לא לחשוב איך היא באה לידי ביטוי. מידה כנגד מידה. הקב"ה שם לי מראה מול העיניים. הנה, תחושי מעט ממה שעבר על הוריך, שלא לקחת בחשבון שאת פוגעת בהם בזה שניתקת מגע בינם לבין ילדיך, ובינך לבינם, במידה זו או אחרת. 

היא הוסיפה שתחילה עלו בה שני קולות, וניהלו דיאלוג: 

- עשית בדיוק מה שהיה צריך, הרי לא יכולת לסכן את משפחתך... 

- היית צריכה לחוש את הרגשתם הרעה. את יודעת כמה שהם אהבו ונתנו לך, וכך במחי יד להתנתק? 

- אבל זה לא ברור שהתכלית היא קיום תורה ומצוות? 

- ברור שכן. אבל יכולת לעשות הפרדה ידידותית יותר. 

- חשבתי שזה רצון ה'. 

- אבל לא חשבת כמה שזה פוגע בהם. הם המשיכו להיות הורים טובים, המשיכו לעזור לך, ורק בגלל שהם עדינים ומכילים ולא רצו לתת לך הרגשה לא טובה, המשכת להיות מקבלת ולא חשבת במה את יכולה להחזיר. 

- הם באמת לא אמרו כלום. רק ניסו לרמוז מדי פעם כמה שזה ישמח אותם אם נבקר עם הילדים. חשבתי שביקורים ארעיים ונדירים שלי יכסו על הכל. 

- אפילו אחי יוסף הקדושים עשו קודם דין תורה, לפני שמכרו את אחיהם ונענשו על שלא שעו לתחנוניו. 

- אבל אני לא הייתי במכירה. ומי אני בכלל? 

- תלמידי רבי עקיבא, שהיו בדרגת תנאים, לא עמדה להם תורתם שלא נהגו בכבוד זה לזה, ונפטרו 24 אלף מהם בין פסח לעצרת. 

"די , הבנתי. אני יודעת שעל פגיעה משלמים בעולם בזה. היום אני יודעת להבין מה אמא שלי הרגישה. נכון שחשוב היה לי לעשות הפרדה, אבל יכולתי לעשות יותר. לכבד יותר, להפתיע יותר לטובה, לתת להם הרגשה שהם חשובים לי, לבחור יום מסוים שיתאים לאירוח ולבוא ולשמח אותם. חשבתי רק על עצמי, על הדרך החשובה שלי, ושכחתי שאני דורכת בדרך על כבודם של הורי. אולי עם מחשבה נוספת ואכפתיות כלפי ההורים, הייתי אמורה לגשת לייעוץ רבני, כיצד לשלב את הדברים. כי מדובר פה בגופי תורה. 

"אני מארחת את ילדי לעיתים, מכל הלב. אין לי שום דבר נגדם. הם רגישים מאוד, ולפעמים הם שואלים אותי אם אני כועסת על זה שהם גרים רחוק ואף אחד לא גר לידינו. אני עונה להם שחשוב לי שיגורו היכן שנח להם. אני רק יכולה להיזכר בהורי היקרים, שקבלו אותי איך שאני. הם בטח סלחו לי מזמן.  

"מידה כנגד מידה באופן מדויק, מבחינתי זה מהלך טבעי שה' נטע בעולם. אני מקבלת על עצמי את מה שקורה סביבי, מישהו הרי צריך להיות אחראי על מעשיו. ואני אמורה לקבל עלי את הדין. כי על פגיעה משלמים".  

כל מילה נוספת, מיותרת.