כשהסייעת זרקה את הציורים: כך הפכתי למאמנת אישית באמונה

איך הפכתי למאמנת אישית באמונה? 

לא קמתי בוקר אחד להירשם לבית ספר לאימון. 

לא היה לי תואר בשום תחום טיפולי. 

לא האמנתי שבכלל אהיה מאמנת באמונה. 

פשוט. לא היתה לי אמונה.  

*** 

בעברי, לא ידעתי מה לעשות בשעת עצב. או בשעת כעס. אין שוטר תנועה של רגשות. אין מלך לבירה.  

כל זה קרה אף על פי שהייתי ילדה מוצלחת בלימודים ובמוסיקה, וקיבלתי מההורים חום ואהבה. 

אז איך זה קרה? 

כדי לענות על השאלה, בואו נחזור אחורה בזמן. 

דימונה. 1986. גן חובה. הסייעת, שפעם קראו לה, "עוזרת גננת", מזמנת אותי לשיחה. היא לוקחת אותי לכיוון מגירות העץ. על כל מגירה כתוב שם הילד. כל ילד וכל ילדה הניחו במגירה את חלומותיהם: ציורי גואש על דף מחשב ישן עם שוליים מחוררים. 

היא פותחת את המגירה שעליה כתוב שמי ומוציאה את ערמת חלומותי. היא מביטה בי בעיניים שאין בהן חמלה, ובמבטא כבד היא מנפצת את כולם אחד אחד ואומרת: "גלית, מה זה כל זה? זה אשפה!". 

כאן כתבתי את המקבילה העדינה למינוח "אשפה". השלימו את החסר במילה צורמת יותר. 

הבטתי עליה בעיניים עצובות. חנקה אותי שתיקה של עלבון. הבנתי שהיא לא אוהבת אותי ולא ידעתי מה לענות.  

מבחינתי, מטרת המגירות היתה לאגור את הציורים. זו לא אשפה. 

השתיקה הזו המשיכה גם כשגדלתי. 

כידוע, לא באתי מבית דתי, ובבית הספר למדתי ביחד עם בנים. פחדתי מאוד שהם ירביצו לי. לא יודעת למה, הרי הייתי תלמידה מוערכת בזכות הישגי. 

אם קרה שהעליבו אותי, שתקתי ולא ידעתי איך להגן על עצמי.  

משהו היה חסר. 

החיים המשיכו, ואיתם הצלחות רבות בתחום המוסיקלי והלימודי, אבל תמיד משהו היה חסר. לא ידעתי לקרוא לו בשם. חשבתי שמה שהיה חסר זו הצלחה אמנותית בקנה מידה גדול. 

זמרת ידועה? נגנת בס מוערכת? 

אני זוכרת את עצמי בשנות העשרים של חיי, מעלעלת בעיתוני סוף השבוע. רואה את הכוכבים המפורסמים ולא מבינה מדוע אני לא שם, על השער. יש לי הכל, אז למה לא? 

תחושת החסר המשיכה לאכול אותי מבפנים גם בתחומים אחרים. 

עדיין רווקה, כותבת על זה שירים עצובים ולא יודעת מה לעשות עם העצב הזה. מתקשרת ל-20 חברות. שומעת 20 דעות שונות. חלקן לא יכולות לדבר איתי באותו הרגע, אז אני מושכת את העצב במשך כמה ימים. עד שאני מסיימת את כל הסבב הטלפוני. 

ועדיין אני חסרה.  

כסטודנטית למוסיקולוגיה ותקשורת התחלתי עם שיעורים פרטיים בפרויקט מלגות בשכונת התקווה בדרום תל אביב. אלו היו צעדי הראשונים בעולם האימון. עדיין לא ידעתי על תקופת ההתמחות הארוכה שה' מעביר אותי. 

"מה יצא ממני בסוף?", שואלת מליסה בתסכול. אני מנסה להסביר לה את הדקדוק באנגלית. מליסה היא נערה בת 15 משכונת התקווה, ואני בת 24, סטודנטית על מלגה במתנ"ס השכונתי שלהם. דימונה של ילדותי היא רמת אביב לעומת הבתים הדו קומתיים המתפוררים מייאוש בשכונה שאני לא יודעת כמה תקווה יש בה. 

איכשהו אנחנו מסיימות את השיעור במתנ"ס השכונתי, ואני ממשיכה ללמד את התלמידות הבאות בתור. אני הולכת לי בדרך ארוכה עד לתחנת האוטובוס שיוביל אותי חזרה למציאות. בינתיים אני פוסעת ברחובות שכונת התקווה, רואה בדמיון של מנהרת הזמן כמה בתיה יפים ומשפחתיים ותוהה היכן גרה הזמרת עופרה חזה ז"ל בילדותה. 

ואז אני רואה נערה בלבוש שאינו הולם את נשמתה הטהורה. 

מליסה! הולכת לבלות. נופפתי לה לשלום וקיוויתי שהיא תשמור על עצמה. 

למליסה אין שום מושג שגם אני לא יודעת מה יצא ממני. אני מנסה את דרכי במוסיקה, אוהבת את הבס, כותבת עוד שיר, לא רואה את האור בקצה מנהרת החתונה והסלט הזה של הצלחה אקדמית, לחץ אטומי בלימודים וההרגשה שאני על פסגת האולימפוס המדומה של ההצלחה - האקדמיה... הכל היה מבלבל ומרתק כאחד. נהניתי במסע החיפוש העצמי. אבל סבלתי לא מעט. 

*** 

המשכתי עם שיעורים פרטיים באופן עצמי ונטעתי בקרב תלמידותי אמונה. אמונה של אדם לאדם. עדיין המרכיב העיקרי היה חסר.  

במקביל, ניסיתי לפתוח בכח כל כך הרבה דלתות של הצלחה מוסיקלית והכל היה חסום בפני. 

עד שציונה פתחה בפני את דלת ביתה ואת לבה. 

אישה צעירה, בעלת תשובה, שומרת תורה ומצוות. ציונה היא אשת שיחה עם הכנסת אורחים, חיוך מאוזן לאוזן וניצוצות בעיניים. שליחה של אמת.  

שוחחנו שיחות עומק על עם ישראל, ואני לא יודעת איך נהיה בי רצון לשמור את השבת. היא הזמינה אותי להתארח בביתה. היתה שבת מושלמת. שבת של אורות! שתינו לא רצינו שהשבת תצא.  

משם, התחלתי מסע מרתק של גילוי ארון הספרים היהודי, והתחלתי ללמוד באמת באוניברסיטה של אלוקים. במסע הזה קיבלתי כלים פשוטים ומעשיים לשיפור איכות החיים, לשמחה, לאמונה ולחשיבה חיובית (כמעט) בכל אתגר שהיה לי בחיים. רבותינו זצ"ל ושליט"א, הקאוצ'רים שלי, דיברו אלי מבין הספרים ומבעד למסכים.  

אני הרי תלמידה טובה, אז הכנתי שיעורים. עבדתי עם ה"מחברת". זו היתה מחברת התודות, התפילות, עבודת המידות וראיתי תוצאות. מערכות היחסים של עם בני אדם השתפרו ובעיקר, השתפרה מערכת היחסים שלי עם עצמי. 

ואז הבנתי מה היה חסר לי. האמונה באלוקים היתה חסרה. הוא תמיד האמין בי, אבל אני בכלל לא דיברתי איתו. לא חשבתי שיש לו קשר לחיים שלי. 

מהר מאוד דיברתי קודם כל איתו. פסיכולוג חינם. המנהל הכללי של העולם. זה עזר לי מאוד. כבר לא פתחתי חמ"ל טלפוני של 20 חברות... 

בינתיים, הקמתי מרכז למידה ובו לימדתי אנגלית, מתמטיקה ומקצועות נוספים. מרכז הלמידה הזה שימש לי כמעבדת ניסויים. 

תכנים של העצמה וחשיבה חיובית נכנסו מעת לעת. בהתחלה כמה דקות "על חשבון" השיעור, לאחר מכן זה הפך להיות מפגש מתנה בודד, ובסוף, חבילת לימודים שכוללת כמה מפגשי אמונה. העזתי. ומעז יצא מתוק. 

ראיתי הצלחה אדירה בשיפור הדימוי העצמי של התלמידות-מתאמנות. ראיתי איך האמהות שלהן שמחות יותר ורגועות יותר וראיתי על עצמי שאני שלמה יותר ומאושרת הרבה יותר.  

עם השנים הפכתי את שיחות האימון לעיסוק בפני עצמו. באימון אני מקשיבה למתאמנת ומעניקה לה כלים פשוטים לחיים איכותיים של שמחה ושל אמונה. אמונה בעצמה ובבורא. כל שיחת אימון שונה מהשנייה. יש בה הרבה אינטואיציה. אני מרגישה בחוש שהמילים שאני מוציאה מפי הן סיוע מהבורא לתת לכל אחת את מה שהיא צריכה ושאני שליחה. 

ובכלל, בשבילי זו חזרה מצוינת על החומר! אני חוזרת הביתה מהקליניקה מלאת כוחות חיוביים של עשייה ושל שמחה. 

אני מקבלת מהמתאמנות שלי הרבה תובנות על החיים מהזווית שלהן כי למעשה אני לא מרצה להן על החומר אלא מאירה להן את דרכן שלהן והן בעצמן מוצאות את המסלול הטוב עבורן להיות שמחות ובעלות ביטחון ואמונה. 

*** 

ובאשר לסייעת?  

מחלתי לה מחילה גמורה. כשאני מביטה בה בתמונת המחזור של גן חובה אני מרגישה אפילו תודה, כי משהו בחוויה הזו בנה אותי להיות מי שאני היום: מאמנת שמאמינה באמונה.