אפרת ברזל לא פגשה את הכותל המערבי עד גיל 24

ניסיתי מכאן וניסיתי משם להתחבר אל החורבן. מדמיינת לעיתים את השועל הולך על ההריסות של בית הבחירה, ראיתי בדמיון אפילו את צבע הפרווה שלו, אבל בסוף, תמיד הרי בסוף החיבור מגיע ממשהו שנוגע אלייך אישית.

ככה זה בני אדם.

וככה זה בסדר.

חיפשתי בתוכי את כל תיקיית מארז תפילותי, אלה שעמדתי בהן לאורך השנים ליד השכינה בכותל. הלכתי מעכשיו אחורה. תפילות הן מראה לנפש. בטח בשמיים קיים דו"ח סיכום הלב של כולנו, בכל אופן, בשירותים הניתנים כעת, אף אחד לא הסכים לתת לי חוברת דיגיטלית עם פלט מעודכן.

התבוננתי, במה ביקשתי שם לאורך השנים, מה דמעתי, איך הנחתי לפני בורא עולם את המילים, מה הייתי צריכה כל תקופה, מה עבר בי רגע קודם, כשתכננתי מה להגיד לו, כשעברתי אצל המגנומטר של השומר שבדק את שקיפות התיק שלי עם המים והסידור שהנחתי על המסוע בכניסה.

אי אפשר לספור את כמות הפעמים שהלכתי אל מול תפילתי בקיר, אי אפשר לספור את הכמות ממנה חזרתי בהליכה לאחור.

מקווה,

לא, זאת לא מילה מדויקת,

יודעת,

שמה שאמרתי שם נשמע.

לא יודעת אם יתקבל ויתרצה, אבל נשמע. זה בטוח. נעשה ונשמע זה אנחנו מולו, לא הוא מולנו.

אצלו, כבר הבנתי, זה - אני אעשה לך מה שבאמת טוב לך, גם אם לא תראי את הטוב הזה במיידי.

אני אעשה, ובהמשך החיים, את תשמעי.

תשמעי בעיקר את הקול הפנימי של עצמך דרך תובנות שיסבירו לך למה. למה עשיתי לך כך ולא אחרת.

והלכתי אחורה אחורה עם החיים. עשיתי רוורס בתפילות, זה קצת כמו לספור עשר-תשע-שמונה, וקצת כמו להגיד תשרק"צ, כמו להריץ סרט מהסוף להתחלה במהר.

הלכתי אחורה בדיוק חצי מהחיים. שם נתקעתי.

הגעתי לגיל 24. נתקעתי.

סרט בית המקדש שלי הפסיק להקרין בנקודה הזו.

זה לא נעים לכתוב דברים כאלה, אבל הנשמה שלי לא פגשה את הקיר הזה עד גיל כ"ד שנים.

רגע, רגע.

האם זה יכול להיות שאדם ישראלי, תוצר של חינוך ישראלי, בוגר סדנת הכתיבה של איטו אבירם בספריית בית אריאלה שליד מוזיאון תל אביב, לא יקבל במערכת הערכים של תוכנית לימודיו, טיול, סיור, נגיעה, רחפן, תמונה, לווין, רישום, דיאגרמה, משהו, של הכותל המערבי?

תשובה: כן.

ילדה ישראלית כזו, שאמא שלה עושה לה מיץ תפוזים סחוט כל צהריים איך שהיא חוזרת מבית ספר, כדי שתספוקת ויטמין הסי תיכנס טרייה אל מערכת החיסון של הילדה, לא היתה בכותל.

את ארמון בקינגהם הכירו לי, גם את ארמון לקסינגטון,

את חדר התה של וינדזור קאסטל פגשתי, גם במבצר בלמורל בסקוטלנד הייתי, שם קיבלה המלכה אליזבט את ידיעת מותה של הנסיכה דיאנה. לא נראה לי שהיא לקחה את זה ללב.

ובבית המקדש של מלך מלכי המלכים לא הייתי.

האוצר שמתחת לגשר.

הייתי בת 24. לתפילה הזו הגעתי, אני זוכרת אותה כאילו היא היתה אתמול, תפילה בת מילה אחת, זה הכל.

אלה היו ימים.

נפשי ביקשה קירבת אלוקים.

רציתי לבשר לבעלי בשורה משמחת, והחלטתי שהמקום הכי נכון להגיד בו את מילותי, יהיה הכותל.

התארגנתי.

לקחתי עמי בתיק פתקים קטנים מרובעים של טלפון. שני עטים. תכננתי שנכתוב שנינו מכתבים לאלוקים. ככה חשבתי אז, שבכותל עוברים מסרים.

היתה רק בעיה אחת קטנה.

לא ידענו איך מגיעים.

 להביא בעל חילוני, בישראל החמה, אל מקום לא נודע. אוי, זו היתה משימה קשה.

בנות הן עם של זורמות. את יכולה להגיד להן ימינה שמאלה, לא, לא, בואי נחזור, נראה לי שזו היתה דווקא הפניה שם. אבל לא כולן בנות, ויש אנשים שאם את לא אומרת להם בדיוק איפה, זה קשה להם.

לא ידעתי איך מגיעים לכותל. מיץ התפוזים הסחוט לא הגיע עם מפה.

בסוף הגענו. מזיעים, מותשים, צמאים. "מה עושים פה?", הוא שאל אותי. הוצאתי את הפתקים עם העטים, ואמרתי, "כותבים".

הוא דווקא שיתף פעולה. הוא כתב וכתב וכתב. אני כתבתי מילה אחת.

"תראי מה כתבת?", הוא שאל, "אז תראה מה אתה", והצצנו אחד לשני בתפילות.

הוא כתב מגילות.

אני,

טוב, תמיד אנחנו סמל הצדיקות, אני כתבתי מילה אחת. כתבתי, "תודה", והוא אמר שזה הכי נפלא.

נפרדנו כדי להכניס את הפתקים בחרכים. הוא בעזרת הגברים ואני בנשים.

בית המקדש השלישי, אומרים, אינו בנוי מאבנים.