סיון רהב מאיר: כשביידן כרע ברך לאימהות

חיים צח, צלם של לשכת העיתונות הממשלתית, תפס במצלמתו את הרגע הזה: נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, כורע ברך בפני רבקה רביץ, ראש הסגל של הנשיא היוצא ראובן ריבלין, אחרי ששמע שיש לה 12 ילדים.

ביקשתי מרבקה רביץ לספר לי על מאחורי הקלעים של התמונה, שהתפרסמה בארץ ובעולם: "זכיתי לפגוש מקרוב שלושה נשיאים אמריקניים. את אובמה בחדר הסגלגל, את טראמפ אצלנו בירושלים ועכשיו את ביידן. קשה להסביר את התחושה הזו, שנשיא המעצמה הגדולה בעולם כורע כך ברך מולך ומשתחווה בהוקרה. אחרי שקם, ביידן אמר לי: 'יש לי פה תמונה של אמא שלי, את חייבת לראות מי היא הייתה', והראה לי תמונה של אמו. הייתי בהלם, אבל אחר כך עשיתי קצת סדר במחשבות: חזרתי אחורה לסבתא שלי, שהגיעה בגיל 3 כפליטה מאירופה לארצות הברית, אחרי מסע ארוך בן חודשים שבו המשפחה לא נגעה באוכל בשרי, כדי לא לאכול בשר טרף. כשסבתא בגרה והיו לה ילדים משלה, הגיע עוד פרק של מסירות נפש: הם עזבו חיי נוחות, עזבו את הביזנס, ועלו לארץ ישראל אחרי מלחמת ששת הימים. אמא שלי הייתה אז נערה, והיא החזיקה עליה במשך כל שעות הטיסה הארוכה, 12 שעות, ספר תורה שהם הביאו אתם לארץ. מבחינתי הוא כרע ברך לאמא שלי, לסבתא שלי, לכל האימהות באשר הן. הוא לא השתחווה כי אני ראש הסגל בבית הנשיא, והוא לא יודע שאני מסיימת עוד מעט דוקטורט. הוא רצה להביע הערכה לערך של משפחתיות, של בית, של אימהות, של הקרבה למען גידול הדור הבא".

מה הפסוק הכי אופטימי בתורה?

בשבת האחרונה קראו בבתי הכנסת את הפסוק שהוא לדעתי האופטימי ביותר בתורה: "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ". זה פסוק שיכול לתת הרבה כוח להתמודדויות החיים.

קורח, כזכור, ניהל מחלוקת עזה וחצופה נגד משה רבנו. לבסוף קורח וכל שותפיו מתו, אבל מתברר שדווקא הבנים שלו - לא נפטרו בטרגדיה הזו. חז"ל מספרים שברגע האחרון הם התחרטו, החליטו אחרת, ולכן ניצלו: "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ".

כמה מפתיע. ארבע המילים האלה מבשרות בשורה גדולה: אפילו אם אתה בן של קורח, אפילו אם המחלוקת כבר התחילה, אפשר להתחרט. גם בימינו: טעויות של ההורים לא חייבות לאפיין גם את הילדים. אדם שבחר בחייו מסלול לא נכון יכול להתחרט. גם אם הסתבכנו, גם אם הכול נראה אבוד, גם אם הסביבה משפיעה עלינו מאוד – אפשר לעצור, אפשר לשנות, אפשר להשתנות. תמיד אפשר לבחור נכון.

המסע של שרה ורודי

"שלום סיון, שמי שרה שמלה. אני רוצה לספר על המסע שלנו. פרשת השבוע היא מטות-מסעי. 'אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל' נאמר בה, ואז מפורטים כל המסעות הארוכים של בני ישראל במהלך הנדודים במדבר. פרשנינו מסבירים שרק במבט לאחור אנחנו מבינים למה היינו צריכים לעבור כל תחנה וכל מכשול. זו פרשה שקוראת לנו להסתכל אחורה ולהבין בדיעבד מדוע הדברים קרו כפי שקרו.

"אז גדלתי בעיר ליון שבצרפת. החלום שלי היה להגיע לישראל ולבנות פה את החיים שלי. בגיל 25, ברגע שהמטוס נגע בקרקע, הרגשתי בבית. משם הגעתי לאולפן עציון כדי ללמוד עברית. ממש באותה עיר בצרפת, באותו בית כנסת שבו המשפחה שלי מתפללת, התפלל גם רודי חזיזה. זה מדהים, אבל לא דיברנו מעולם. אנחנו מכירים את אותם אנשים, אבל לא הכרנו אחד את השני. הוא סיים תואר שני בצרפת, אבל לא מצא את עצמו שם, היה חסר לו משהו. אח שלו שעשה עלייה שכנע אותו, והוא הגיע לאולפן עציון. אתם רוצים לנחש את ההמשך? אנחנו מתחתנים בעוד כמה שבועות, בעזרת השם.

אתמול, בטקס הפרידה מיו"ר הסוכנות יצחק הרצוג, סיפרנו את הסיפור שלנו. אתה אף פעם לא יכול לדעת לאן מסע החיים יוביל אותך. הייתי רוצה להגיד שהמסע שלנו הסתיים כאן, אבל למעשה – הוא רק מתחיל".

שרה ורודי (צילום: אוליביה פיטוסי)

כלי הנשק העוצמתי ביותר

המילים שאנחנו אומרים לא משאירות רושם פיזי, אבל הן לא נעלמות. ברגע שאמרנו משהו – יצרנו מציאות חדשה בעולם. זה הנושא שפותח את פרשת השבוע: משה מכנס את ראשי העם ומבקש שאדם שמבטיח משהו, שנודר, לא יחלל את מה שאמר: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו – יַעֲשֶׂה". רש"י מסביר: לא יחל דברו – לא יעשה דבריו חולין. כלומר, הדיבורים שיוצאים מפינו הם קודש, ואסור לחלל אותם.

הדיבור מבטא את הנשמה, ובכל שנה בתקופה הזו של "בין המצרים", לקראת תשעה באב, קוראים את הפרשה הזו, שמזכירה לנו לייצר תרבות דיבור אחרת. חיים ומוות ביד הלשון, הדיבור יכול להרוס את העולם ולבנות אותו, וזוהי תזכורת שכלי הנשק העוצמתי ביותר כבר נמצא בידינו, בלי שהוצאנו שום רישיון: יכולת הדיבור.

קל מאוד לבקר אחרים בתחום הזה, בעיקר אנשי ציבור, אבל הקריאה הזו מיועדת גם לאוזנינו. בספר "שפת אמת" אפילו נאמר שזוהי משימת חיינו - לשלוט במילים שלנו: "וזהו תכלית האדם – לתקן כוח הפה". בהצלחה.

שלמסע הזה יהיה סוף טוב

כתבתי כאן השבוע על זוג עולים חדשים שהכיר באולפן קליטה והתחתן. הם חיברו את הדברים לפרשת השבוע, "מסעי", ולמסעות חייהם שהשתלבו פה בארץ. אבל מה קורה כשהמסע מפרך? מה קורה באמצע המסע, בקושי, בכאב?

השבוע התקיים מחנה הקיץ של עמותת "עזר מציון", שאירח למעלה מ-120 משפחות שבהן ילד או הורה חולה סרטן. הרב חנניה צ'ולק, מייסד "עזר מציון" שגם איבד את רעייתו לאה למחלה, ביקש להעביר למשפחות מסר שכתב הבעל שם טוב על הפרשה, שמפרטת את כל מסעות עם ישראל במדבר:"כל המסעות הם אצל כל אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו. כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת יציאת מצרים, ואחר כך נוסע ממסע למסע, עד בואו לארץ החיים העליונה. ובוודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי".

מהרגע שבו נולדנו, הסביר הרב צ'ולק, אנחנו יוצאים למסע. לעתים הוא קשה ומאתגר, לעתים יש בו תחנות קשות שלא בחרנו להגיע אליהן, אבל זוהי "יציאת מצרים" שלנו, מהתמודדות להתמודדות, עד 120. לכל אדם המסע הפרטי שלו. עליו לנסות להתרומם ולהתחזק וללמוד מכל תחנה בדרך, גם מהתחנות הכואבות, בתפילה ובתקווה שלמסע הזה יהיה סוף טוב.