פרשת מטות-מסעי: הגלות לא מסתיימת, כי גם שנאת החינם שלנו עדיין מוסתרת

פרשות מטות-מסעי נקראות תמיד בתקופת "ימי בין המצרים", בהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש וגלות ישראל מארצם. יש קשר מהותי בין הפרשות לתקופה, שהרי תוכן פרשות אלו נסוב סביב ענייני ארץ ישראל – גבולות הארץ, חלוקתה לשבטים, דיני נחלות, רצונם של בני גד ובני ראובן להישאר מעבר לירדן, בניית ערי מקלט להורגים בשגגה ועוד.

התלמוד במסכת יומא מביא אמרה יסודית ששופכת אור על מהות הגלות וממילא גם על נפשנו, וננסה להעמיק בה: "ראשונים שנתגלה עוונם, נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם, לא נתגלה קצם" (יומא ט ע"ב).

כלומר, הגלות הראשונה של בני ישראל הייתה קצובה וידועה מראש, וכפי שהנביא ירמיהו הודיע לעם: "לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם, וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו כ"ט, י'). העם ידע מראש שהגלות תארך שבעים שנה. ביחס לגלות השנייה – הקץ לא נתגלה, וכבר אלפי שנים שאנו מצפים לשיבת ציון. היכן נעוץ ההבדל בין גלות ראשונה לשנייה, ומדוע קץ גלות ראשונה נתגלה ושנייה לא?

התלמוד עונה: "ראשונים שנתגלה עוונם, נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם, לא נתגלה קצם". העוון שבגינו גלה עם ישראל בבית ראשון, היה גלוי, לפיכך גם הקץ היה גלוי, ואילו בבית שני העוון היה מוסתר ולפיכך גם הקץ עדיין מוסתר.

מה הכוונה שהעוון בבית שני לא היה גלוי? הרי התלמוד עצמו כותב: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו – עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עברות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" (יומא, שם). אם כן, לאור דברי התלמוד, עוונם של אנשי בית שני היה גלוי לכל – שנאת חינם, מדוע התלמוד כותב שלא נתגלה עוונם? למי הוא לא נתגלה? הרי אנו יודעים על כך?

רש"י מסביר, "ראשונים שנתגלה עוונם - לא היו מכסין פשעיהם", לכן גם נתגלה קצם, ואילו "אחרונים שלא נתגלה עוונם – בני מקדש שני רשעים היו בסתר", לכן לא נתגלה קצם. בפשטות, יש כאן מידה כנגד מידה. בבית ראשון עם ישראל חטא בשלושת העוונות בגלוי ובפרסום, ואילו בבית שני, כלפי חוץ הכל היה נראה בסדר, אולם עוון שנאת חינם נעשה בסתר. בתוך תוכם שררה שנאה הדדית. כיוון שהשנאה היתה בסתר, גם קץ הגלות עדיין בסתר.

ה"סבא מסלבודקה" (רבי נתן צבי פינקל זצ"ל) נותן לנו מבט עמוק ואקטואלי להבנת דברי התלמוד.

"אחרונים שלא נתגלה עוונם", הכוונה, ששנאת חינם במהותה אינה מתגלה לעין אדם, לא לו ולא לאחרים, לפחות בשלביה הראשוניים. אדם צריך לחתור הרבה ולהתבונן עמוק בנפשו פנימה כדי לגלות את השנאה המתפתחת. שנאה לא מופיעה ברגע אחד, אלא היא מתפתחת שלב אחר שלב. שנאת חינם מתחילה בשורשים זעירים, שכדי לגלות אותם צריך לעבוד ולעמול, ואז לעקור אותם. שנאת חינם טמונה עמוק עמוק בנפש האדם, ובעקבותיה אדם משנה את התנהגותו ויחסו לזולת, אולם לוקח לו זמן לגלות אותה.

כשאדם מזהה שהוא משנה לרעה את יחסו לזולת, בדרך כלל הוא יסביר זאת בטעמים ונימוקים של "לשם שמים" – לחנך אותו וכדומה, ויתכן שהוא עצמו עדיין לא מבין שיחסו הפוגעני נובע מסיבה אחת פשוטה – שנאת חינם.

בבית שני, כלפי חוץ המצב היה בסדר, אולם בעומק נפשם של אנשי אותו הדור, שררה שנאה הדדית ויתכן שהיא לא התגלתה אפילו לעצמם! יתכן שהם עצמם לא הצליחו לגלות את השנאה שכלתה כל חלקה טובה בנפשם פנימה, ואולי הם העדיפו להתכחש לעובדת קיומה. הם נימקו את ההתנהגות שלהם בתירוצים וטעמים שונים והסתירו את השנאה שלהם.

בני אותו דור לא חפרו בנפשם פנימה ולא חשפו את השנאה הצפונה בתוכם, ממילא קצם לא נתגלה. מדוע? הרב אליהו דסלר (חלק א', גדרי חטאות ראשונים) מבאר, שכאשר החטא עצמו גלוי, אזי גם התשובה תהיה גלויה. כשהחטא גלוי ומונח על השולחן, שייך לעשות עליו תשובה ולתקן את המצב, אולם כאשר החטא חבוי ולא גלוי אפילו לחוטא עצמו, על מה הוא יעשה תשובה? הרי לחוטא לא ברור על מה עליו לשוב.

יתכן גם מצב בנפש האדם שאדם משכנע את עצמו בעובדות לא נכונות. אנשי אותו דור לא גילו את עוונם, התכחשו לו והסבירו את התנהגותם בנימוקים חיוביים ו"לשם שמים", עד שהם נפלו ברשת של עצמם.

קץ הגלות עדיין לא נתגלה, ואולי זה בגלל שהשנאה עדיין מוסתרת בתוכנו. רק לאחר שיתגלה עוונם של אחרונים, כלומר, רק לאחר חפירה עמוקה בתחתית הנפש, של הפרט ושל הכלל, ושורשי השנאה יתגלו וייעקרו מן השורש, רק אז יתגלה קץ הגלות.

עלינו לעקור כל זרעון של שנאה לפני שהוא מכה שורשים. יחסנו לזולת פעמים רבות הוא לקוי בגלל שנאה מוסתרת, והעבודה שלנו היא לחשוף אותה ולעקור אותה.

מסר דומה רואים אנו בפרשת קדושים, בציווי: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ..." (ויקרא י"ט, י"ז). מהו הדגש על ה"בלבבך"? וכי אם השנאה אינה בלב אלא גלויה לעין כל, אין איסור בדבר? התשובה היא, התורה פונה לאדם ואומרת - אם אתה שונא את חברך בעקבות כך שהוא עשה לך משהו, אל תשמור את הטענה בלבך, אלא להיפך - גש אליו, תפתח יחד אתו את הנושא ותאמר לו שאתה מקפיד עליו. כשיש דו-שיח והידברות, קיים סיכוי סביר שבסופו של דבר תגיעו להבנות וההקפדה תימחק לחלוטין. אולם אם תשמור את הטינה בלב, יתכן שחברך כלל לא יהיה מודע מכך, והטינה תלך ותתעצם מיום ליום עד שהיא תתנפח לממדים גדולים מידי. כמעט כל יום יש לנו בלב הקפדות על הסביבה, עלינו לעקור אותם לפני שיתפתחו לשנאה.

בימי בין המצרים אלו, עלינו להתחזק באמונה, בתורה, וכך לגלות את השנאה המקוננת בתוכנו ולעקור את שורשה ואז, כשהעוון יתגלה, יתגלה גם הקץ במהרה.