בעקבות חוק האזרחות: האמירות המשונות שחושפות את החשיבה המעוותת של שרי הממשלה ותומכיה

לקראת ההצבעה על חוק האזרחות החלו חברים בקואליציה לקשט את אמירותיהם בעניין החוק בדימויים דרמטיים בהשראת ימי בין המצרים. "תקופת בין המצרים מזכירה לנו איך הגענו לחורבן", קונן שר הדתות מתן כהנא בחשבונו בטוויטר. "שוב נזכור איך הקנאים הסיקריים הוליכו אותנו לגלות. נתניהו וסמוטריץ', אל תשרפו את האסמים!". עמיתו יועז הנדל הצטרף גם הוא אל הנהי וצייץ: "מדחי אל דחי. הקריאה בוגדים, המאבק להפיל חוק ציוני, נגד המדינה. הלכו לאיבוד. זמן בין המצרים, זמן לחשבון נפש".

השימוש באירועי החורבן כהקבלה לאירועים שמתרחשים כיום במערכת הפוליטית מלמד, לפני הכל, על העיוורון של השרים הנכבדים כלפי מעשיהם שלהם. על פי האנלוגיה שאימצו, הרי שהממשלה הזאת שהוקמה בידי רודפי שררה, תוך רמיית המצביעים וללא תמיכה ציבורית, עונה בהחלט לדימוי הלא מחמיא המובא בספר ישעיהו "שריך סוררים וחברי גנבים כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים".

אך מעבר לזה, יש כאן עדות לחוסר ההבנה של אנשים אלה לאירועים המשמעותיים כל כך שקרו בזמן חורבן בית המקדש. ההשוואה בין שריפת האסמים בידי הסיקריקים טרום החורבן והיציאה לגלות לבין איזה אירוע חסר חשיבות של העברת חוק שבסך הכל נועד להקל על עבודתה של שרת הפנים מעידה שמישהו כאן איבד את הפרופורציות לחלוטין. הערבוב המוזר הזה של יהדות ודמוקרטיה מאפיין כל כך את ממשלת הניגודים הזאת, שיכולה באופן פלאי גם להכיל את המוסר הכפול בין מה שחבריה מצפים מזולתם ומה שהם עושים בעצמם.

דוגמה לחוסר החשיבה והיעדר העקביות ניתן לקבל מנאומו המביך של שר הדתות לפני כשבועיים, בו אמר כי "שבעים ושלוש שנה היהדות גורמת לשסע וקיטוב במדינת ישראל". אמירה כה מטופשת. כל סיבת קיומה של המדינה נשענת על היותה יהודית. זה שישנם חלקים בציבור הישראלי שמתקשים לקבל את היהדות במתכונתה המלאה זו אכן בעיה שיש להתמודד איתה, אך להאשים את היהדות כמי שגורמת לשסע וקיטוב שווה לאיוולת הטמונה בהאשמה כאילו היהדות היא זו שגרמה לשואה.

לזכותו של השר כהנא ייאמר, כי בימים האחרונים נראה שהוא הפנים סוף סוף את חומרת הדברים שאמר, וחזר בו.

אבל לא רק את הנציגים הפוליטיים הדתיים ניתן להאשים בחוסר עקביות. הנה, לפני מספר שבועות פורסמה בעיתון "מקור ראשון" תשובה של "מומחה לאתיקה" מטעם ארגון רבני צהר לשאלה האם על בנימין נתניהו להקים ממשלה בשיתוף פעולה עם המפלגות הערביות ובניגוד להבטחת הבחירות שלו. וזו תשובתו:

"ברגע שבו אדם נבחר על בסיס ציר עקרוני שהוא זה שהיה נושא הבחירות שלו ושעליו קיבל את המנדט – אסור לו לעשות סיבוב של מאה ושמונים מעלות. לא מדובר בהבטחת בחירות גרידא שכולם יודעים שהיא ניתנת לתמרון, כי פוליטיקה מחייבת פשרות ותמרונים; כאשר מדובר בציר היסוד של מסע הבחירות, שבו הייתה התחייבות מפורשת שלא להסתמך על מפלגה ערבית, אינני יכול להבין את ההתעלמות המוסרית וההלכתית מההתחייבות לבוחר ודחיקת היושרה והאיסור לשקר לשולי הדיון".

מול הפסיקה הברורה הזאת מתגלה שכאשר נפתלי בנט בעצמו הפר "ציר יסוד של מסע הבחירות, שבו הייתה התחייבות מפורשת שלא להסתמך על מפלגה ערבית" איכשהו הדבר התקבל בשקט תוך התעלמות בוטה של אותו מומחה לאתיקה מארגון רבני צהר. 

ייתכן והסיבה לשתיקה התמוהה הזאת קשורה לידיעה שהתפרסמה לפני הבחירות בכלי התקשורת על סיכום בין יאיר לפיד לנפתלי בנט, לפיו הממשלה תנקוט בנושאי דת ומדינה בקו של ארגון רבני צהר. כמו כן פורסם כי רבני צהר נפגשו עם אביגדור ליברמן, שאמר כי בהסכם הקואליציוני "המסננת מבחינתנו זה רבני צהר. כל מה שעובר אותם ייכנס להסכם, וכל מה שלא עובר – לא ייכנס".

מתברר אם כן, כי כאשר יש אינטרס אישי בהקמת הממשלה, הערכים של חבריה וחוקי האתיקה זוכים לשיפוץ והתאמה לפי הצרכים של קובעיהם. ועל האנשים הללו כבר קונן הנביא ישעיהו :״הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע; שמים חושך לאור ואור לחושך שמים מר למתוק ומתוק למר".