פרשת מטות
פרשת מטות לאור המהר"ל: הנביאים ראו ענפים, משה ראה את העץ כולו
הרמב"ם מבאר כי כל מידה שהנביא תיקן וזיכך הסירה מחיצה בינו לבין קונו, ו"משה רבנו, לא נשארה לו מחיצה שלא קרעה, שכבר נשלמו בו מעלות המידות כולן והמעלות השכליות כולן"
- אברהם וינרוט
- פורסם כ"ח תמוז התשפ"א |עודכן
פרשת מטות נפתחת באמירה של משה בעניין איסור נדרים שיש בה את הביטוי "זה הדבר".
כך נאמר (במדבר ל', ב'): "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור, זה הדבר אשר ציווה ה'".
רש"י מציין את דברי חז"ל (ספרי) כי כל הנביאים התנבאו בלשון "כה אמר ה'". כך למשל נאמר בנבואת ירמיהו (ב', ב'): "כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך". גם משה התנבא לעיתים בלשון "כה אמר ה'", כפי שנאמר למשל (שמות יא, ד): "כה אמר ה' כחצות הלילה". אבל, משה התעלה והתנבא גם במטבע לשון של "זה הדבר".
בין הביטוי "כה" לבין הביטוי "זה" יש הבחנה ברורה. "כה" מבטא את תוכן הדברים באופן כוללני. לעומת זאת, "זה" הוא ביטוי מדויק יותר של אדם הרואה דבר לנגד עיניו ומצביע עליו באצבעו.
על כן, כאשר נאמר "זה הדבר" המשמעות היא שבפנינו נוסח מדויק של דבר ה' המצוטט כלשונו, ללא כל שינוי. הרב אליהו מזרחי מבאר כי טעם הדבר שמשה התנבא גם בלשון "זה הדבר" נעוץ בכך שמשה "היה מתנבא באספקלריא המאירה" כלשון הגמרא ביבמות דף מ"ט עמ' ב', ואילו שאר הנביאים היו מתנבאים באספקלריא שאינה מאירה. כלומר, הביטוי של משה היה מדויק יותר מכיוון שנבואתו הייתה ברורה ובהירה יותר.
מדוע אין עקביות בלשון הנבואה של משה
המהר"ל בספרו "גור אריה" מקשה על דברים אלה שאלה יסודית, אם השוני בנוסח הנבואי נובע משוני באיכות הנבואה ובבהירות הראייה של הנביא, מדוע מצינו כי גם משה התנבא לעיתים בלשון "כה"? וכי נבואותיו של משה שנאמרו בלשון "כה" הן נבואות שמשה התנבא מתוך ראייה שאינה בהירה?
מהי אספקלריא המאירה
במסכת יבמות דף מ"ט עמ' ב' עומדת הגמרא על סתירה בין נבואת משה לנבואת ישעיהו.
משה אמר "כי לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג, כ), ואילו הנביא ישעיהו אמר: "ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא" (ישעיהו ו', א'). הכיצד? האם היה ישעיהו גדול ממשה בנבואתו? הרי פסוק מפורש הוא (דברים ל"ד, י'): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים".
מתרצת הגמרא: "כל הנביאים הסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו הסתכל באספקלריא המאירה". כלומר, מי שמסתכל בשמש בראייה ישירה לא רואה דבר. לכן אמר משה כי לא ניתן לראות את הקב"ה. לעומת זאת, מי שמסתכל בשמש דרך מסכים עשוי לחשוב כי ראה את השמש. בפועל הוא ראה מסך. באותה מידה, מי שרואה ראייה ישירה מבין כי לא ראה את ה'. אבל, מי שראה דרך מסכים חושב כי ראהו וכזאת הייתה נבואתו של הנביא ישעיהו.
מסוגיה זו עולה אפוא כי מה שמאפיין את נבואת משה הוא - הישירות של הראייה. אספקלריא המאירה משמעה אפוא מסך נקי ושקוף, שרואים דרכו במישרין.
במדרש (ויקרא רבה א', י"ד) מצינו מחלוקת תנאים, האם השוני בין הנבואות נובע מכמות או מאיכות, כלומר האם הנביאים ראו את מחזות ה' באופן פחות ברור ממשה מחמת ריבוי המחיצות שדרכן ראו הנביאים את ה' במחזה הנבואה, או שהדבר נבע מאיכות המחיצה ומידת שקיפותה.
רבי יהודה בר אלעאי סבר כי "מתוך תשע אספקלריות היו הנביאים רואים ומשה ראה מתוך אספקלריא אחת", ואילו חכמים אומרים כי "כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא מלוכלכת ומשה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת".
מה פשר הדברים הללו? אנו מבינים מה פשרה של מחיצה בעניין גשמי. אבל, מה פשרה של מחיצה ומסך בעניין רוחני של השגות שכליות, עד כי יש דעה שסופרים את מספר המחיצות?
פשר מחיצה בהשגות רוחניות
הרמב"ם ב"שמונה פרקים" (פרק ז') מבאר כי כדי שאדם יוכל להבין דבר אלוקים עליו לזכך את עצמו בשני מישורים: שכלי ומוסרי. ובלשונו: "המעלות, יש מהן שכליות ויש מהן מעלות במידות הטובות. וכן הפחיתויות (המגרעות), מהן שכליות כמו סכלות, טפשות וקשי ההבנה, ומהן במידות, כגון תאווה, גאווה, כעס, קנאה, עזות, אהבת הממון וכיו"ב". הרמב"ם מבאר כי המגרעות הללו הן "מחיצות המבדילות בין האדם ובין ה'", כפי שכתב הנביא ישעיהו: 'אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם' (ישעיהו נ"ט, ב'). עשר המחיצות (המסכים) בין הקב"ה לבין האדם הן אפוא המגרעות המוסריות של האדם, המונעות ממנו לזכך עצמו ולהכיל את דבר ה', שהוא זך וטהור.
אדם לא צריך להיות מושלם ולהסיר את כל עשר המגרעות כדי לזכות לנבואה. "ואין מתנאי הנביא שיהיו לו מעלות המידות כולן, עד שלא תחסרהו פחיתות כלל". הרמב"ם מביא כדוגמא את שמואל הנביא שפחד משאול, ויעקב התיירא מפגישת עשיו וכיו"ב. אפשר אפוא להתנבא גם כאשר לא כל המחיצות הוסרו, אך המגרעות המוסריות של האדם משפיעות על איכות הנבואה.
הרמב"ם מבאר כי כל מידה שהנביא תיקן וזיכך הסירה מחיצה בינו לבין קונו ו"משה רבנו, לא נשארה לו מחיצה שלא קרעה, שכבר נשלמו בו מעלות המידות כולן והמעלות השכליות כולן".
משום כך ביקש משה לראות את ה' ואמר (שמות ל"ג, י"ח): "הראני נא את כבודך", שהרי המחיצות כולן הוסרו. על כך השיב לו ה' כי על אף שזיכך את החומר הרי שבסופו של דבר עדיין חומרי הוא באשר הוא אדם, וזה פשר הפסוק (שם פסוק כ') 'כי לא יראני האדם וחי'.
נמצא כי היתרון של משה על שאר הנביאים נבע ממידת הזיכוך שלו במישור השכלי ובמישור המוסרי בתיקון תכונות הנפש.
השלכות חיצוניות הנובעות מהשוני בהשגות הנבואה
הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ז' הלכה ו' מבאר כי הדרגה הגבוהה של משה לעומת שאר הנביאים השליכה על ארבעה הבדלים חיצוניים באופן השגת הנבואה:
כל הנביאים התנבאו בחלום או במראה ואילו משה התנבא בעודו ער ועומד;
כל הנביאים התנבאו על ידי מלאך ששמע את דבר ה' ושם אותו בפי הנביא "לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה", ואילו לגבי משה נאמר (במדבר י"ב ח'): "פה אל פה אדבר בו" וממילא "אין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל";
כל הנביאים יראים ונבהלים ואילו משה מדבר עם ה' 'כאשר ידבר איש אל רעהו' (שמות ל"ג, י"א). כלומר "כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חברו, כך היה כוח בדעתו של משה להבין את דברי הנבואה כשהוא עומד על עמדו שלם";
כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו והיו צריכים "כוונה", כלומר לכוון את הלך רוחם למצב של נבואה. לעומת זאת, משה לא היה צריך לכוון את דעתו כדי להתנבא והיה כל העת במצב הכשר לנבואה. על כן, שרתה עליו רוח הנבואה בכל זמן שחפץ בכך "שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת". משום כך "כל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם היו חוזרים לאוהלם ולצרכי גופם כשאר העם, ואילו משה פרש מן האישה לעולם ומכל דבר גשמי, שכן נקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים".
השלכה מהותית הנובעת מהשוני בהשגות הנבואה
המהר"ל בספרו "גור אריה" מוסיף על הדברים הללו ממד של עומק ומבאר, כי הדרגה הגבוהה של משה לעומת שאר הנביאים השליכה גם על מהות הנבואה ותוכנה, ולא רק על אופן השגת הנבואה.
המהר"ל מבאר כי יש שני סוגי נבואות: יש נבואה המיועדת לשעתה (כמו נבואת חורבן הממשמש ובא) ויש נבואה נצחית המתארת את רצון ה' בכלל הנהגת העולם. הנבואה הנצחית היא "תורת ה'", שהרי אלו הכללים שטבע בעולם לעולמי עד, והקב"ה הסתכל בתורה וברא את עולמו על פיה (כלשון הזוהר פרשת תרומה דף קס"א עמ' א' הקב"ה "אסתכל בה באוריתא וברא עלמא").
כל הנביאים התייחסו לאירוע שאירע בזמן מסוים, ואילו נבואת משה תורה היא, והתורה אינה "מגיבה" לאירוע מסוים אלא יוצרת אותו ומהווה עיקרון כולל ונכון תמיד, בכל מצב ובכל זמן. התורה היא המתווה את כל הקורה בעולמנו. התורה נמסרה בנבואתו של משה וממילא נבואת משה התייחדה בכך שהוא היחיד שנבואתו אינה מתייחסת רק לאירוע מסוים אלא למה שנכון לנצח.
בלשון המהר"ל: "הנבואות הם שתים; האחת הוא שהתנבאו בה כל הנביאים על מעשה ה' והנהגתו לכל אשר נעשה בעולם. והמדרגה של משה היה כולל זה, וכולל גם כן להתנבאות על המצות והתורה שציווה לו ה'. וזאת המדרגה אינה דומה לראשונה, כי המדרגה הראשונה בדברים אשר יחדש ויעשה בעולם, והמדרגה של משה רבינו היא התורה, שה' רוצה שיהיה נוהג תמיד בעולם מבלי שינוי, והוא סדר מציאות כללי בעולם".
אספקלריא המאירה מאפשרת ראיית מכלול
המהר"ל מבאר כי זה פשר דברי חז"ל כי משה רבינו היה מתנבא באספקלריא המאירה.
זיכוך החומר הוא שאִפשר למשה להשיג השגות מופשטות ביותר, שבגדר תורה הן, וממילא נצחיות הן. "וזה תמצא מבואר בכל הנביאים, שלא היו מתנבאים רק בעניינים אשר ה' פועל ועושה ומשנה. אבל משה רבנו נתן תורה כללית ונצחית, שלא ישתנה בה דבר, וזה נקרא הויה כוללת".
הנביאים ראו פרטים ומשה ראה את הכלל. הם ראו ענפים ומשה ראה את העץ כולו, עם גזעו ושורשיו והזרימה המביאה לחיותו.
אכן, גם משה ראה את הענפים, ולעיתים נשלח להגיד נבואה המתייחסת לפרט מסוים המתרחש בזמן מסוים. אבל, משה ראה גם את המכלול, את מה שנכון לנצח וזו נבואה שהיא תורה.
נבואת משה אמת
נראה כי זה פשר העיקר השביעי מעיקרי האמונה של הרמב"ם: "אני מאמין שנבואת משה רבינו ע"ה הייתה אמיתית ושהוא היה אב לנביאים, לקודמים לפניו ולבאים אחריו". אכן, עיקר האמונה השישי קובע כי "כל דברי הנביאים אמת". במה התייחדה אפוא נבואת משה? אין זאת אלא שדברי הנביאים התייחסו לאירוע מסוים וממילא הם בגדר של אמת לשעתה, ואילו דברי משה התייחסו לכלל הרחב, שנצחי הוא ותורה הוא. אמת התורה היא שורש הדברים כולם והיא אמת לאמיתה הקיימת לעולם. על כן, האמת של נבואת משה היא הבסיס לכל נבואה אחרת וזה פשר האמירה "ושהוא היה אב לנביאים, לקודמים לפניו ולבאים אחריו".
ההבדל המהותי בין "זה" לבין "כה"
המהר"ל מבאר כי ההבחנה בין המונח "כה" לבין המונח "זה" אינו מבטא רק שוני בדיוק ובבהירות של הנבואה, אלא מבטא את ההבחנה בתוכן ובמהות בין מה שמתייחס לעניין נקודתי, לבין מה שמתייחס לשורש הכולל של הדברים. מי שמבקש לדעת מה לבצע במקרה מסוים, בלי להבין את שורשי הדברים, יכול להיות כללי יותר ולא להבין דבר לעומקו, על טעמיו וסיבותיו. אבל, מי שמבקש להבין את הסיבות הפנימיות, חייב להגיע לרמת הפשטה שבה הראייה זכה ובהירה יותר. תורת ה' ומצוותיו הם דבר ה' הנוגע לשורש הדברים ולכן מחייב הבנת עומק ודבר זה קיים רק בנבואת משה. "משה היה מתנבא בלשון 'זה הדבר', המורה על הנבואה באספקלריא המאירה, שהוא מטבע לשון השייך למצווה אשר נתן ה' לישראל, כי מצוות התורה הם עניינים כלליים".
לעומת זאת המונח "כה אמר ה'" מתייחס לדבר שאינו מצווה תמידית וממילא אינו מבטא את רצונו הכללי של ה' ואת שורש וטעם הנהגתו.
מתי משתמש משה בלשון "זה" ומתי בלשון "כה"
לאור העיקרון האמור מבאר המהר"ל כי משה שינה בלשונו ולעיתים נקט בלשון "כה" ולעיתים בלשון "זה", על אף שדרגתו הנבואית לא השתנתה. שוני זה נבע ממהות הנבואה ותוכנה. לאמור, כאשר התנבא משה ביחס לאירוע נקודתי מסוים, שאינו משליך לדורות אלא מגיב למאורע ונכון לשעתו, הוא השתמש בלשון "כה אמר ה'". לעומת זאת כאשר משה התנבא בעניינים הנוגעים לשורש הדברים ומהותם, שהם תורה ומצוות הנכונים לשעה ולדורות, הוא השתמש בלשון "זה".
כך למשל, כאשר בא משה להתרות בפרעה מפני מכת בכורות הוא נקט בלשון "כה אמר ה', כחצות הלילה" (שמות י"א, ד'), וכן כאשר התייחס לחוטאים בעגל וציווה על בני לוי להרגם אמר משה "כה אמר ה' עברו ושובו" (שם ל"ב, כ"ז) "כי זאת המצווה אינה מן המצות הנצחיות, אלא רק לזמן מסוים". זה היה רצון ה' בעקבות המעשה שהיה באותה עת. על כן "בזה שייך לשון "כה". לעומת זאת, דברים שאמר משה שהם בגדר תורת ה', כמו דיני נדרים ושבועות נקט בלשון "זה הדבר".
נמצאנו למדים אפוא, כי עשר המחיצות (המסכים) בין הקב"ה לבין האדם הן המגרעות המוסריות של האדם, המונעות ממנו לזכך עצמו ולהכיל את דבר ה', שהוא זך וטהור. משה ראה את ה' באספקלריא המאירה, שכן זיכך את מידותיו. זיכוך החומר אפשר למשה להשיג השגות מופשטות ביותר, שבגדר תורה הן, וממילא נצחיות הן. הנביאים ראו פרטים ומשה ראה את הכלל. אכן, גם משה נשלח לעיתים לומר נבואה המתייחסת לפרט מסוים המתרחש בזמן מסוים, במקרים אלו השתמש משה במילים "כה אמר ה'". אבל, משה ראה גם את המכלול, את מה שנכון לנצח וזו נבואה שהיא תורה. במקרים אלו משה הביט בנצח, הכיל אותו, הורה עליו באצבעו ואמר "זה הדבר".
מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט