פרשת מסעי לאור המהר"ל: קבוצת אנשים עוברת דירה. האם חבריה ישתנו?

הרוצח בשוגג גולה לעיר מקלט, כדי שלא יהרוג אותו גואל הדם. על כך נאמר (במדבר ל"ה, י"א): "והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם, ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה". מה פשרה של הוראה זו? ממה נפשך: אם מגיע לרוצח בשגגה עונש מוות, הרי שלכאורה יש לאפשר לגואל הדם להרוג אותו בכל מקום שהוא. ואם אין לו דין מוות, הרי שיש לאסור להרגו בכל מקום! הכיצד ייתכן כי יש דין שהוא תלוי מקום? בעיר המקלט אסור להרגו, ואילו בכל מקום אחר מותר. וכי המקום גורם?  

זאת ועוד, בנוסף לערי המקלט יכול היה הרוצח בשגגה להימלט לאחת מארבעים ושתיים ערי הלויים, ונאמר (שם שם, ו'): "ואת הערים אשר תתנו ללוים, את שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה הרוצח, ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר". מדוע הופכת עיר שגרים בה לויים לעיר מקלט? אם צריך עוד ערי מקלט, היה מן הראוי שיקצו עוד ערים כאלו. מה הקשר בין הלויים לבין מקלטו של הרוצח בשוגג?  

למה היו שלוש ערי מקלט בעבר הירדן 

ערי המקלט היו שש. שלוש בעבר הירדן ושלוש בארץ ישראל, כפי שנאמר (שם שם, י"ד): "את שלוש הערים תתנו מעבר לירדן, ואת שלוש הערים תתנו בארץ כנען, ערי מקלט תהיינה".  

רש"י מקשה כי לכאורה החלוקה אינה מידתית, שהרי בארץ ישראל היו תשעה וחצי שבטים ואילו בעבר הירדן היו רק שניים וחצי שבטים, ואם כן כיצד ייתכן כי לעבר הירדן ולארץ ישראל הוקצה אותו מספר של ערי מקלט? תירוצו של רש"י הוא, שבעבר הירדן היו הרבה רוצחים, כפי שנאמר (הושע ו', ח'): "גלעד (אחת מן הערים בעבר הירדן) קריית פועלי אוון עקובה מדם".  

על הסבר זה מקשה הרמב"ן, מה בכך שיש בעבר הירדן רוצחים רבים, הרי ערי המקלט לא נועדו לרוצחים במזיד אלא לרוצחים בשגגה, ושגגה אינה תלויה באופי התושבים אלא במספרם?   

המקום גורם 

המהר"ל בספרו "גור אריה" מיישב תמיהה זו בשני אופנים:  

הסבר אחד הוא, שבחברה שבה יש הרבה רוצחים במזיד, יש זילות לחיי אדם. בחברה שבה אין ערך עליון לחיי אדם יהיו גם מקרים רבים של הריגה בשוגג. הגיונם של הדברים ברור, שכן מה שאינו חשוב - לא שמים לב אליו ולא נזהרים בו.    

הסבר שני הוא, שבעבר הירדן היה צורך בערי מקלט מעבר ליחס האוכלוסייה, שכן למקום הייתה השפעה רעה על יושביו, שחדלו להעריך את קדושת החיים, וכשם שהמקום גרם לכך שיהיו בו הרבה רוצחים במזיד, כך המקום גרם לכך שיהיו שם רוצחים בשוגג.  

ובלשון המהר"ל ש"ודאי מה שהיו שם הרבה רוצחים, היינו מפני שהמקום גורם, שהיה מְגדֵל רוצחים לרצוח אנשים, לכך היה מוכן לגדל אנשים הורגי שוגג".  

המהר"ל מבאר כי רציחה בשוגג נובעת מתכונת האדם שהוא חם מזג ונמהר במעשיו "כי יש בני אדם מוכנים לדבר מה יותר" וממילא "היה המקום מגדל אנשים שעל ידם יבא שפיכת דם - יש במזיד ויש בשוגג, ופשוט הוא".  

נמצא כי יש מקומות שהם מטבעם מועדים לפורענות. אכן מצינו דוגמאות לכך, ובמסכת סנהדרין דף ק"ב עמ' א' נאמר למשל כי שכם הייתה "מקום מזומן לפורענות. בשכם עינו את דינה, בשכם מכרו אחיו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד". 

למה מקום משנה אדם כשהחברה אינה משתנה?  

מה הקשר בין מקום לבין תכונות יושביו? הרי מי שישב בעבר הירדן ובארץ ישראל, הוא אותו עם.  

יתירה מכך, שבט מנשה נחלק לשניים, אח אחד ישב בארץ ישראל ומשנהו בעבר הירדן. הייתכן שתכונות הנפש של אנשים אחים השתנו לפי המקום שבו ישבו, בצד אחד של הירדן או בצד השני? גם המרחק הפיסי בין שני עברי הירדן הוא קטן מאוד. מה שינה אפוא את אופיים של בני ישראל המתיישבים בעבר הירדן? אכן, מקובל לומר כי האדם הוא תבנית נוף מולדתו, ולמקומות שונים יש השפעה על האנשים הגרים בהם, כפי שמצינו במדרש רבה בפרשת שלח (ט"ז, י"ב) כי משה הנחה את המרגלים להסתכל בארץ כי "יש ארץ שמגדלת גיבורים ויש ארץ שמגדלת חלשים". אבל, מבחינת תכונות האופי והמוסר של אנשים מקובל לחשוב כי האדם מושפע רק חברתית מיושבי אותו מקום, כפי שכותב הרמב"ם בהלכות דעות פרק ו' הלכה א': "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו". החברה משפיעה אבל המקום אינו אמור לכאורה להשפיע על כך. אם אנשים בני חברה מסוימת עוברים ממקום למקום, כקהילה וכחטיבה חברתית אחת, האם הם ישתנו?  

תשובת המהר"ל היא: כן!  

המהר"ל גורס כי המקום משנה את האדם, אף בלא השפעה חברתית כלשהי. כך מצינו במשנת המהר"ל פעמים רבות. נעמוד על כמה מהם.  

בית אל - כמקום הגורם נבואה ליעקב 

יעקב התנבא לאחר ששב מבית לבן לארץ ישראל ונאמר (בראשית ל"ה, י"ג): "ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו". אומר על כך רש"י: "במקום אשר דבר אתו - איני יודע מה מלמדנו".  

המהר"ל בספרו "גור אריה" מציין כי דברי רש"י הללו תמוהים בעיניו מאוד "למה אינו יודע מה מלמדנו? הרי משמע כי המקום הוא מיוחד להשראת השכינה, שהרי יעקב קרא את שֵם המקום אשר דבר אתו ה' "אל בית אל" (שם פסוק ז), ולא תמצא זה בשום מקום, אף על גב שדיבר ה' עם אברהם ועם יצחק לא קראו שֵם לאותו מקום, חוץ מיעקב שקרא שֵם למקום. דבר זה מוכיח כי המקום גורם, כי ידע יעקב בקדושת המקום, ולפיכך נאמר "במקום אשר דבר אתו" לומר שהמקום גורם. אם כן שפיר ידענו מה מלמד אותנו". כלומר, יעקב זכה לנבואה במקום הזה דווקא, כי יש השפעה למקום על האדם.  

השפעת הר גריזים והר עיבל  

אברהם אבינו הגיע מחרן לארץ ישראל ונאמר (שם י"ב, ו'): "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה". מבאר רש"י "אלון מורה - הוא שכם, הראהו הקב"ה את הר גריזים והר עיבל, ששם קיבלו ישראל את שבועת התורה". שואל המהר"ל בספרו "גור אריה" "ואם תאמר למה הראה לו מקום הר גריזים והר עיבל יותר משאר מקומות? אלא נראה שהראה לאברהם מעלת הארץ שבא לשם, שכן יש מקומות בארץ ישראל שהם קשורים במעלה העליונה הן לברכה הן לקללה, והראה לו הר גריזים והר עיבל ששם קיבלו התורה על ידי ברכה וקללה, ואיך אלו המקומות קשורים בכוח האלהים למעלה". 

כלומר, המהר"ל מבאר כי בנוסף לתכונתה המיוחדת של ארץ ישראל, התנבא אברהם על מה שיקרה בהר גריזים ובהר עיבל, שכן "המקום גורם, שכיון שבא למקום שיהיו בו בעתיד כל אלו הדברים הגדולים, ממילא באה עליו הנבואה על כל אלו הדברים".  

כלומר, אברהם התנבא על מה שיקרה במקום זה בעתיד, שכן המקום הוא שגרם לאותם מאורעות לקרות, וממילא כשם שהמקום גרם למאורעות הללו לקרות, כך גרם המקום הזה לאברהם לחוש אותם בנבואה מראש.  

שיטים כמקום שגרם לחטא 

בני ישראל חטאו עם בנות מדין, והפסוק מציין (במדבר כ"ה, א'): "וישב ישראל בשטים". מבארת הגמרא במסכת סנהדרין דף ק"ו עמ' א' "רבי אליעזר אומר: שטים שמה, רבי יהושע אומר: שהתעסקו בדברי שטות". לכאורה, שיטת רבי אליעזר תמוהה, שכן מה הנפקות בכך שלמקום קראו שיטים? וכי הדברים נאמרו בתורה שלא לצורך? המהר"ל בספרו "חידושי אגדות" מבאר את שיטת רבי אליעזר כי התורה מלמדת שלמקום קראו שיטים כי "המקום גורם, כי יש מקום שהוא מוכן אל החטא יותר, ולכך היה שֵם המקום שטים, כי שם עשו מעשה שטות וזנות". כלומר, הכתוב נקב בשם המקום כי זה פרט חשוב במאורע, שכן המקום גרם לבני ישראל לחטוא.  

מעשי האדם נקלטים במקום 

מה גרם למקום מסוים לרדת לשפל המדרגה שבו נושבת ממנו על יושביו רוח של שטות וחטא?  

על כך עומד המהר"ל בהמשך דבריו שם ביחס לשיטים ומבאר, כי מקום זה היה מסואב וגרם לחטא של זנות, שכן "היה בארץ מואב, כי מואב נולד מכך שבא האב (לוט) על בתו, ולכך היו בנות מואב מוכנים לזה, וזה שכתוב (שם): 'ויחל העם לזנות אל בנות מואב'". כלומר, המקום מושפע מיושביו ורוח הטומאה של מעשיהם נקלטת במקום.  

כוחות נפשו של האדם מחלחלים לרכושו 

על פי עיקרון זה שמייסד המהר"ל נראה כי נקל להבין את דבריו של רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו "צדקת הצדיק" אות ר"ה "כמה תיקונים תקנו חז"ל כדי שלא ידור אדם מישראל עם עכו"ם (כפי שמצינו במסכת עבודה זרה דף ל"ו עמ' ב' ובמסכת עירובין דף ס"ב עמ' א'), כי בדירתו ובמשכנו של האדם יש התפשטות מכוחותיו, כנודע מדברי הבעש"ט שכוחות נפשו של האדם מתפשטים לקנייניו ולרכושו. חטאי האדם מחלחלים למקום שבו הוא נמצא ומטמאים אותו, ומטומאה זו עלול להיות מושפע מי שיבא לגור שם. על כן, אם ישראל גר בשכנות לעכו"ם "יש חשש שייכנסו הרהורים זרים ללבו". כלומר, גם אם מבחינה חברתית אין כל השפעה לעכו"ם על הישראל, שכן אין שיג ושיח ביניהם, הדבר עלול לקרות, שכן המקום עצמו עלול לגרום לישראל שגר שם לרדת בדרגתו ולחטוא.    

רבי צדוק ממשיך ומציין כי שמע מרבו (בעל "מי השילוח") כי "אוירה של ארץ העמים מכניס ללב את כוחות הזדון של אומות העולם, וכן להיפך אוירה של ארץ ישראל מחכים (בבא בתרא דף קנ"ח עמ' ב'). ה' יסד גבולות עמים, לכל אומה שהיא ניתן כוח מיוחד, מקום מיוחד, ואוויר המקום שאותה אומה גרה שם וקנויה להם, יכול להכניס מאותו כוח גם בלב בני ישראל ח"ו". כלומר יש השפעת גומלין בין מקום ליושביו, כאשר המקום מושפע מרוח האדם היושב בו וסופג ממעשיו ולאחר מכן משפיע המקום על יושביו מרוח המקום שנספגה בו.   

סגולתם של ערי המקלט וערי הלויים  

לאור דברי המהר"ל ניתן לבאר כי עצם השהייה של רוצח בשוגג בערי המקלט מתקנת את פגמי הנפש שהביאו אותו למעשה זה, שכן המקום שיועד לערים אלו היה מסוגל לכך. לאמור, כאשר התורה ייעדה שש ערי מקלט נקבעה בהם קדושה ואווירה שמתקנת את הרוצח בשגגה ומייתרת את הצורך בענישתו. בדרך זו יש להבין את דברי הגמרא במסכת מכות דף י עמ' ב' כי עיר מקלט שאין בה זקנים אינה קולטת את הרוצח בשגגה, שכן המקום זקוק לרוח של תורה וקדושה כדי לספוג מהם קדושה ולתקן את יושביו. בדרך זו גם יובנו דברי הגמרא שם בדף י"ב עמ' א' כי גם המזבח בבית המקדש היה קולט את הרוצחים ודינו כעיר מקלט. אכן, קדושת מעשי האדם נספגת במקום, ומכוח רוח קדושה זו משפיע המקום על יושביו ומתקן את דרכם.   

בדומה לכך ניתן לבאר מדוע ערי הלויים שימשו כערי מקלט לרוצח בשוגג, שכן המקום מושפע מיושביו ורוח הקדושה של הלויים נקלטה במקום מושבם. על כן, היה בערי הלויים כדי להביא לתיקון נפשו של הרוצח בשגגה. ואכן, כך מצינו בספר ה"חינוך" מצווה ת"ח המבאר: "שורש מצוה זו ידוע הוא, כי שבט הלוי מבחר השבטים ונכון לעבודת בית ה', ואין לו חלק עם ישראל בנחלת שדות וכרמים, אבל ערים היו צריכים להם על כל פנים לשבת הם ובניהם וטפם וכל חייתם. ומפני גודל מעלתם וכושר פועלם וחן ערכם נבחרה ארצם לקלוט כל הורג נפש בשגגה יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם".  

הנה כי כן, אדם מושפע מסביבתו. לא רק מהחברה אלא גם מהאווירה שמשרה המקום על יושביו. יש קשר גומלין בין אדם למקומו. אדם גדול, גורם למקומו להיות ספוג באווירה של קדושה ורוממות רוח. מאווירה זו יתבשם ויושפע לטובה כל מי שיבוא לעיר זו ויישב בה. וגם להיפך, אנשים רעים וחטאים משפיעים לרעה על מקומם ומי שיישב אח"כ במקומם יושפע מאווירת המקום ההוא לרעה. והחכם עיניו בראשו לבחור לו חברה טובה - ומקום טוב. 

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט