ידעתי שאני יכול לעשות את זה, אבל רציתי משהו אחר. כך תשיגו מטרות

לפני מספר שנים הציעו לי לעבוד שוב בחברת הייטק. התפקיד היה מחמיא, התנאים נשמעו טובים. אפילו היתה אפשרות להשקיע בחברה בתנאים מועדפים. לכאורה, הכל נראה מושלם. התייעצתי עם חבר שהוא איש עסקים, והוא הביט בי בהפתעה. "אתה? אתה בכלל רוצה לכתוב ולעשות טוב בעולם, לא?". אמרתי לו שכן, אבל... הוא אמר שזה מפליא אותו. "חבל", הוא אמר, "אתה בטח יכול לעשות את זה, אבל השאלה היא האם אתה באמת רוצה לעשות את זה? האם אתה באמת רוצה להיכנס לשם?". חשבתי על זה והחלטתי שהוא צודק. אף על פי שההצעה נשמעה באותו הזמן כהצעה טובה, לא הייתי זקוק לה. מה שבאמת רציתי לעשות הוא להתמקד בכתיבה ובספרים. בזכות אותו החבר, לא ויתרתי, והוצאתי לאחר מספר חודשים את אחד הספרים שלי.

עד כמה אנחנו חיים עם תכלית? עד כמה ברור לנו לאן אנחנו רוצים להגיע? אפשר לדבר על תכלית ברובד בסיסי, ועל תכלית עמוקה יותר. יש לנו תכלית קצרת מועד או מעשית יותר, כמו התכלית לכתוב או לעשות טוב שהזכרנו בסיפור, ותכלית לטווח הארוך, העוסקת במשמעות העמוקה ביותר שאני יכול לדמיין בבריאה שהיא לעשות רצון ה'.

כל דבר שאנו רוצים לעשות - יש לו תכלית מסוימת. נניח שאני רוצה לבנות בית. למה אני רוצה לבנות את הבית? אולי התכלית היא שיהיה לי מקום לגור בו, מקום מוגן שבו אוכל לחיות, לישון ולפעול, ואולי התכלית היא להשכיר אותו כדי שיהיה לי מקור פרנסה. וכך זה הולך ומעמיק - אם התכלית היתה לבנות בית לגור בו, למה בעצם אני רוצה לגור בבית? ישנם רבדים שונים של משמעות, וכפי שראינו בדוגמא הזאת, יכולה להיות תכלית בתוך תכלית.

האם אני שואל את עצמי מה התכלית של מה שאני עושה? מובן שאם אני מתחיל לעשות משהו וברור לי למה אני עושה אותו, אני לא אמור לשאול את עצמי כל רגע אם זה נכון ולמה בעצם... אבל האם אני שואל את עצמי את השאלות הללו מדי פעם?

השאלה היא כמה זמן ואנרגיה אנחנו משקיעים בבירור התכלית והרצון האמיתי שלנו. כמה אנחנו חושבים על התכלית, וכמה אנחנו פשוט נותנים לחיים שלנו לזרום? הבעיה עם הזרימה היא לא הזרימה עצמה, אלא שאם אדם לא שואף למעלה, לא מחפש מהי התכלית האמיתית - פעמים רבות הוא ימצא את עצמו נשטף בזרם החיים והגירויים החיצוניים. במקום להיות באמת כאן, מחובר לעצמו ולרצונות שלו, הוא נשטף בגל גדול של עדר שנסחף אחרי הצבעים, הצורות והצלילים של המדיה, ולא עוצר לרגע לשאול את עצמו - מה אני רוצה באמת? מה הרצון העמוק שלי?

האם לחיות עם תכלית מרחיק אותי מה"כאן ועכשיו"? ממש לא! להפך. יש קשר איתן בין התכלית והיעדים שלנו לבין מה שאנחנו עושים היום, כאן ועכשיו.

בלי תכלית, הראות שלנו מתפזרת. אנחנו משוטטים במרחבים אינסופיים ללא מטרה ומיקוד. לחיות עם תכלית, לשאול את עצמי שוב ושוב - מהי התכלית, מה חשוב לי באמת בחיים? יכול להיות שאני צריך לעשות פעולות ברבדים הרבה יותר נמוכים והרבה יותר פשוטים, וזה ממש בסדר ונצרך, אבל חשוב לי שזה ישרת את המטרה שלי. המשמעות נותנת לנו כוחות.

אבא שלי הוא עורך דין של פיצויים מגרמניה. הוא עוזר ליהודים זקנים לקבל פיצויים מגופים שונים. אותם יהודים סבלו כל כך בשואה, וחלקם גם איבדו את השפיות בצורה זו או אחרת תחת המכבש הנאצי. שמעתי ממנו הרבה מאוד קשיים שהוא חווה בעבודה, ושאלתי אותו - "אבא, איך אתה עובר את זה יום אחרי יום?". הוא הביט בעיני ואמר לי - "אני מציל אנשים. אני רואה זקן שלא יכול לסיים את החודש, ואני עוזר לו לסיים את החודש בכבוד. זה מה שנותן לי כוח לחזור יום אחרי יום למשרד שלי ולעמוד בכל ההתקפות ובכל הצרות". נזכרתי שאחרי שהתחתנתי, ועשינו שבת חתן בבית הכנסת בשכונת בבלי בצפון תל-אביב, הוא הגיע, כמובן, לבית הכנסת, וכמה זקנים שאלו אותי - איך אתה מכיר את הצדיק הזה? חיפשתי מסביבי. על איזה צדיק הם מדברים?! ואז הם הצביעו עליו, על אבא שלי. אה, חייכתי, זה אבא שלי. הבנתי שהחסד הוא שנותן לו את הכוח. החסד שהוא עושה עם אנשים והתקווה שהוא נותן להם. זה חוזר אליו ונותן לו את הכוחות לעבור את היום.

מתוך ספרו החדש של רן ובר, "לחיות את היום". לרכישה היכנסו להידברות שופס או חייגו: 073-222-125