"בעלי לא מבין אותי ומתנער מאחריות". גם אצלך זה קורה?

זהו זה, עלה לך עד לפה. את חסרת אונים ומתוסכלת, מעצמך, מהילדים שלא מקשיבים וכל היום מנדנדים, או לא מרוצים, או רבים, או...

"אי אפשר שיהיה קצת שקט? קצת נחת בבית הזה?".

את מנסה לתמרן בין לקחת את הקטנים לגינה, להפריד בין הגדולים, לקפל קצת כביסות, להרים מהרצפה את מה שהם שכחו בדרך (כמה פעמים שאמרת לא עוזר כלום!) להשתיק את מוישי שכל היום צועק ומתבכיין...

זהו, את קורסת!

את רק מחכה לרגע שבעלך יגיע הביתה ושתספרי לו הכל, שידע מה הולך פה בבית!

"הוא לא יודע כלום ממה שקורה כאן, יום אחד שיישאר ויראה מה קורה", את מהרהרת לעצמך.

סוף סוף נגמר היום הארור הזה, אבל את יודעת שמחר לא ישתנה שום דבר, יהיה עוד יום כזה, ובאפיסת כוחות את מתיישבת על הספה ומתחילה להזיל דמעות (אין כמו רגשות אשמה נכון? זה הרגש הכי נורא שיש...).

"מסכן מוישי, בטח הוא לא הרגיש אותי אז הוא רק רצה תשומת לב, ובמקום זה מה עשיתי? צרחתי עליו?".

"הגדולים רבים כל היום, מה יש להם, מה לא טוב להם בבית? אם היה להם טוב ורגוע הם ודאי היו רגועים...".

המחשבות הרעות לא נגמרות לך. את ממוטטת על הספה ורק רוצה לברוח, או לפחות שבעלך יגיע וישמע את כל מה שיש לך להגיד (כאילו שהוא מקשיב בכלל...).

ואז הוא מגיע.

ומגיע הרגע שחיכית לו כל כך.

"אין לך מושג מה קורה לי. זהו, אני קורסת, אני מתמוטטת, לא מסוגלת יותר. אתה לא מבין איזה גו'נגל הולך פה כל יום. זהו, ממחר בצהרים תישאר איתי פה, גם שתראה מה שהולך, וגם שתעזור לי". ואת פורצת בבכי תמרורים ממש מעומק הלב.

והוא,

בקושי מגיב.

או שהוא מנסה לענות, ממש בטון מונוטוני: "אמרתי לך שאת לא צריכה לעשות כלום, תלכי לנוח וזהו".

ואת,

מרגישה שבא לך להשתגע!

"הוא לא מבין מה קורה לי? מה זה המשפט היבש והנורא הזה? אולי הוא גבר והוא יכול לעשות את זה, אבל, אחריות של אמא?

זהו. ואז כואב לך גם זה.

גם זה שהוא לא מבין אותך, שהוא לא אתך בכאב הכי עמוק שלך.

ואת מתחילה לבכות יותר ויותר. במקרה הטוב אומרת מה שיש לך (אפילו שזה לא עוזר...), ובמקרה הגרוע את בכלל לא מבינה למה הוא סוף סוף הגיע הביתה ושחררת את כל הרע שיש לך בלב, ובמקום להרגיש טוב ולהירגע את מרגישה גרוע יותר! כן! כן! גרוע הרבה יותר. ואז מתחילות המריבות ביניכם (לא מספיק לך עם הילדים... ה' ישמור) על זה שהוא לא מבין אותך, ולא מעריך את כל מה שאת עושה, כי אם הוא היה מעריך הוא היה עוזר לך, או לפחות מרגיע אותך באמת...

* * *

מכירה את הסאגות האלה?

זה לא רק אצלך! לפחות אחת מתוך שתי אימהות שמגיעות אלי לליווי אישי "מתלוננות" על הבעל.

באיזו שהוא שלב זה עולה להן (ואני שמחה).

"הוא לא מבין אותי".

"זה הכי מתסכל שאני לבד עם כל זה".

"הוא מתנער מאחריות והכל נופל עלי".

"לא אכפת לו, הוא כל היום לא בבית".

זה כואב, אני מבינה אותך!

אז איך תצאי מהמעגל המתסכל הזה עם בעלך?

אם אני אגיד לך שאכפת לו מאד, את תגידי לי "יוכי, את לא מכירה את בעלי, הוא יוצא דופן, ממש לא אכפת לו כלום, או שהוא לא בבית, או שהוא נח על הספה או בחדר, שומע את המריבות ואת הצעקות שלי ולא מתערב...".

תקשיבי, יקרה,

אני אומרת לך מהניסיון של עצמי ומניסיון של הרבה מאד (!) נשים שהיו אצלי ואצל כולנו, הכל היום אחרת.

לבעלך אכפת ממך מאד!

בעלך רוצה הכי בעולם שיהיה לך טוב!

בעלך לא מתנער מאחריות!

בעלך הכי רוצה שתהיי שמחה ומאושרת!

מה קורה לו?

הוא חסר אונים!

הוא חסר אונים מולך, כשאת באה אליו עם מטען כבד כל כך של טענות, האשמות, תסכול, איבוד עשתונות (תארי לעצמך שזה היה הפוך???).

מרוב שהוא רוצה לעזור לך ולתת לך מענה, הוא מאבד את זה. הוא "תוקע" משהו כדי להרגיע אותך מידית, דווקא בגלל שהוא מרגיש אחריות כ"כ כבדה וגדולה עליו, שזה את, הבית והילדים - הוא נלחץ כדי לפתור את הבעיות שלך ושל כולם, ואז הוא מתנתק קצת (ממש בלי לרצות).

אז מה תעשי?

למי תספרי?

לבעלך! בגלל זה הוא בעלך ויד ימינך.

אבל בואי תהיי חכמה. תנסי לעזור גם לעצמך וגם לו. הוא ממש רוצה, אני מבטיחה לך.

אז אני נותנת לך הנחיה ברורה מה לעשות. פשוט לפני שהוא מגיע, תצעקי לכרית / לה' / לחברה טובה בטלפון. ואז, כשהוא מגיע, ספרי לו הכל!!!

ספרי לו בלי אמוציות, בלי סערת רגשות. ספרי לו את הנתונים בצורה יבשה (כמוהו...), עדכני אותו בכל מה שקורה אצלכם בבית (הוא חייב לדעת - אחריות של הבעל על הילדים).

"מוישי כל הערב בכה וצרח. הוא לא מרוצה מכלום, כך וכך עשיתי איתו".

"דינה ומאיר רבו כל אחר הצהרים כמעט, לפחות שעתיים בלי הפסקה" (רק אל תגזימי בבקשה).

תגידי לו במילים ברורות מה את מרגישה (בלי אמוציות!), למשל: "אתה שומע, אני מרגישה כזה חוסר אונים פה אחר הצהרים, ממש מרגישה מתוסכלת. אני אשמח מאד שתעזור לי ונראה מה אפשר לעשות...

"אני לא מבינה למה לבעלי אני לא יכולה לבכות ולספר הכל?", שאלה אותי אחת הנשים שישבה בוכה וכואבת.

אז אני עונה גם לך.

את יכולה לספר לבעלך הכל וגם לבכות לו. אבל את צריכה לדעת ולהבין שכדי שבעלך יהיה מסוגל להכיל את כל זה (בינינו, זה ממש הרבה וכל יום – אם זה היה ההיפך לא היית משתגעת?), הוא לא יכול לשמוע כ"כ הרבה כאב ותסכול במשא.

נכון שהוא בעלך, אבל יש גבול לכמה הוא יכול להכיל ולשמוע כל יום!

כשתנסי את זה כמה פעמים, את תראי איך שהוא יבין אותך וירצה לתמוך ולעזור. כבר תראי שאת לא צריכה להישמע כזו מסכנה ואומללה כדי שיעשה משהו. מספיק להגיד ורק "לדווח" מה קורה, בלי כל ההיסטריה מסביב.

זהו. זה אחד הטיפים שיש לי ללמד אותך בנושא זוגיות, וכמובן על הדרך זה יעזור לך בכל תחום שבו תרצי לשפוך את לבך בפני בעלך (נ.ב – שימי לב שאם את מספרת באמוציות על דברים שלא קשורים לבית שלכם, הוא מסוגל יותר להכיל - דווקא בגלל שאין עליו האחריות לפתור אותם...).

תגידי לעצמך שאת הולכת להיות חכמה, ושבעלך אוהב אותך ורוצה מאד מאד בטובתך.

הוא רוצה לעזור לך, והוא רוצה להבין אותך ולהרגיע.

בהצלחה!

יוכי דנחי היא תומכת רגשית רב תחומית ומנחת הורים- מומחית למשמעת וסמכות, שיטת אימהות מודעת.  Yd0548414745@imahut.org.il