מיומנה של טלפנית: יהיו לנו גם קליפות של תפוחי אדמה?

אני מוכרחה להודות שאת השיחה הזו לא ניהלתי עם תורם מעבר לקו, אלא ביני לבין עצמי. קצת קשה לי, כמו לכולם בתשעת ימי אבל על בית המקדש. העובדה שאין לנו בית מקדש, לצערי לא פוצעת את נפשי כפי שאמור להיות. התווית הזו של גלות שתלויה מעלינו כבר אלפיים שנה לא מצליחה לבקוע באמת את החומה הסדוקה שבלב.

אולי אם אצליח לקשר לחורבן בית המקדש את השיחות הזורמות אלינו, את חבילות מסע החיים שהתורמים מפרקים על שולחן העבודה, בין תרומה לתרומה אולי גם דמעותי היו נוגעות בדמעות בנות האלפיים שנה. להעביר מן הידיעה ללב, שבעצם כל כאב או ייסורים הם תוצאה של החורבן, של העדר השכינה ושל ההסתרה.

אולי אפילו לנחם במילים אמתיות, ולומר - אני מבינה, זה נכון, אני כואבת את כאבך, את באמת אישה מיוחדת אם את עומדת בייסורים שכאלה, כל אחת אחרת באמת הייתה מתמוטטת ואולי את אישה חזקה במיוחד. אבל תבינו, הסבל שאתם עוברים זו תוצאה ישירה של השכינה המייללת. זו תוצאה ישירה של זה שאין לקב"ה בית. זו תוצאה ישירה מכך שיש מחיצת ברזל ביננו לבין בורא עולם. והוא, שברא את הסבל ואת הרחמים, סובל ומרחם יותר מכל אחד אחר.

אתה, משה, התורם היקר, ספרת לי לפני שנים שאתה אבא לבן יחיד, ויש לך אהבה ורצון וכסף לתת לו כל מה שירצה, אבל משמיים גזרו שהבן היחיד שכה אהבת שוהה הרבה זמן במחלקה סגורה. הוא פגוע מלידה, ובכל בוקר אתה נאלץ לשמוע את בכיו, "אבא, אני סובל". ואתה מוכן הכל לתת כדי שיהיה מאושר או לפחות שלא יסבול. את משאלת הלב לזכות בבן נורמלי אחד (מה כבר בקשת?) כבר מזמן מחקת מסידורך. אבל לפחות לזכות לתסכול ולכאב נסבל. ואתה שאלת בכאב, "מה כבר עוזרים לי כל השיעורים הנפלאים של הרב זמיר, ובפרט חינוך ילדים? זה הרי לעג לרש. תגידי את -האם יש טעם שאתרום? האם ה' יהפוך לי את בני יחידי לנורמלי?".

משה, אתה אחד מיני רבים שסובלים בדומייה חרישית. הם מאמינים שהכל מתוכנן ואין שאלות, אבל קשה להם מאוד. כמו סבינא, שבתה היחידה התנצרה ולא מוכנה כלל לשמוע על יהדות. כמו דליה, שיש לה 3 ילדים ומייחלת לקשר איתם, אבל הם החרימו אותה עקב ניכור הורי מצד בעלה הגרוש. כמו כריסטינה, שמשוועת להתגייר ואין לה משפחה כלל, ומחכה ומחכה שיגיע היום. בינתים אין לה הורים ששותפים לרצונותיה, והיא רווקה לבדה. אפילו את עצמה אין לה.

אני טלפנית ולא רבנית. כל מה שאכתוב כאן - לא העזתי לומר בטלפון. חשתי קטנה לידכם, חשתי שאני לא עומדת במקום שלכם, ואין לי מילים. וגם אם יש לי, מי אני שאנחם אתכם במצבכם הכואב? האם אני מסוגלת לחוש קצה קצהו של סבלכם? כיוון שזה הזמן של כולנו לחוש את האבל על שריפת בית ה', ננסה, על קצה המזלג, להבין שצרותינו הפרטיות הן נגזרות מתשעה באב. להשתתף עם כל אלה שנמצאים בחושך, והם בדרך ארוכה, זרועה מהמורות וסלעים. דרך של אבות אבותינו מזה אלפיים שנה. מקום שבו השמש שוקעת יותר מאשר זורחת. מקום שבו כבר שנים ארוכות חושך מכסה ארץ, ואפילו ליל ירח היה בבחינת אור גדול. מזמן שפסקנו להיות עם מלוכה בינלאומי. בזמן בו התורה הייתה ועודנה הפנס המאיר לנו את האפילה.

גם בהסתרה שבתוך ההסתרה למדנו שמישהו הולך אתנו תמיד. מה שלא מגיע לנו, לא יהיה ולא יתקיים. עם כל הסבל שאנו סוחבים על שכמנו -גירושין, תביעה משפטית, עיקולים, ילדים חולים, שכול ואובדן - עם כל זה, לא יתווסף אפילו סבל של מה בכך, כשלא נגזר. אולי זה עצמו ינחם אותנו. תחשבו כמה הוא מפנק אותנו כדי לרכך את המכה, אפילו להזיע ביום קיץ חם הוא לא ייתן לנו אם לא מגיע לנו. הוא יעבה את העננים כדי להנעים לנו את הדרך, אף על פי שהחבילה כבדה מצרות אחרות. הוא יתחשבן אתנו אפילו על צער שרצינו לתרום 100, והצטערנו שנתנו רק 80. להזכיר לך, משה, שסיפרת על הבן במחלקה הסגורה. האם שמת לב לעובדה שה' נתן לך פרנסה בשפע ואישה טובה? כך סיפרת. שמת לבך שאולי בזה מוחה לך ה' את דמעותיך? הוא דאג שבצרתך הקשה לא תסבול גם מקשיים כספיים ומבעיות בזוגיות. הצער הזה נרשם. אם כך מתחשבנים אפילו על סבל של מה בכך, ודאי שצריך להאמין שה' יכול למחוק צרות גדולות ומשמעותיות.

כדי לא לצמצם את יכולותיו של הקב"ה בזה שרק ייתן לנו חיים ללא סבל, יש פה משל מדהים מה נחוש כשבית המקדש יכון, ומלכות ה' תשלוט בעולם.

בזמן השואה האיומה נולד ילד יהודי בגטו. בניסים גדולים הצליחו הוריו להסתירו ולהחיותו, למרות המצב הנורא ששרר. בהגיעו לגיל 3 נפרד לנצח מאמו ומאחיותיו. אביו, שידע שימיו ספורים לאחר האקציות הנוראיות, דאג להבריחו אל מעבר לגדר. את מיטב כספו שהסתיר ליום צרה, שילם לגוייה פולנייה שתחביא אותו בביתה עד לסיום המלחמה. כך בדיוק היה. הילד נכנס לביתה של מצילתו, אך כיוון שמדיניות הנאצים היה לצוד כל יהודי שהוא ולירות למוות בכל מי שהסתיר יהודים, החליטה הפולנייה להחביאו במרתף החשוך וצוותה עליו להיות בשקט, לא לשיר, לא לדבר וכמובן לא לבכות, ורק הייתה יורדת פעם או פעמיים ביום לתת לו אוכל. הילד, שלא ראה אור שמש כבר כמה שנים, ולא אכל אוכל מזין אלא קליפות של תפוחי אדמה, עקב הרעב ששרר בכל בתי האזור, שכח אט אט שיש דמות שנקרית אבא או אמא. הוא שכח שיש אוכל אחר בעולם, והתרגל לחכות למנתו הקבועה, אותה נהג לאכול ברעבתנות.

לימים, חזר האב לקחת את ילדו היחיד שנשאר, כשנפגשו פגש את ילדו אהובו כשמבטו כבוי, ללא סימן שהכיר אותו. האב טלטל את בנו בשמחה.

"בני היקר, באתי לקחת אותך. הסתיימה המלחמה". לאחר שהבן הגיב באדישות, החל האב להתלהב ולספר. "אתה לא מבין? אקח אותך מפה. תוכל לראות סוף סוף את העצים, את הים, את הצפרים, תראה איזה עולם יפה, תהנה מאור השמש, תוכל לשחק עם חברים." והבן שותק, ורק מביט באביו בעיניים דומעות ובסימן שאלה גדול.

"אתה לא קולט?, אקח אותך לארץ ישראל, ניסע יחד באונייה גדולה, כשנגיע לארץ ישראל נקנה בית עם פרות ועיזים ותהיה לך חצר גדולה. תוכל ללכת ללמוד בבית הספר, נגדל פירות טעימים. אבשל לך מאכלים מזינים. אפילו ממתקים. כל מה שתרצה. האין זה נפלא?".

לאחר שסיים את דבריו, ולאחר שהתלהבותו לא הצליחה להדביק את ילדו. התקרב הילד ושאל בתחינה: "אבל אבא, יהיו לנו גם קליפות של תפוחי אדמה?".

כמה עצוב שכולנו, אבל כולנו, דומים לילד האומלל. וכי יש לו מושגים מעבר לקליפות של תפוחי אדמה? וכי יש לנו מושג לאיזו רמה רוחנית ירדנו? האם גם אנו דואגים שיהיה לנו קליפות של תפוחי אדמה, תואר ראשון, שני, נופש בחו"ל, רכב שלא יזיק לאף אחד וקניה בקניון?

אולי לצד האבל על חורבן הבית, ננסה לדמיין שיש עוד ממדים לעולם טוב, מעבר למושגים הקיימים. עולם שאפשר לזכות בו, אילו היה לנו היום בית מקדש.