מיומנה של בעלת תשובה: הפעם הראשונה של השריטה בלב

פסח תמיד היה החג האהוב עלי בילדות. שולחן ארוך ארוך מלא בדודים ודודות, בני דודים ובנות דודות. שולחנות מסוגים שונים מחוברים ב-ר' אחת גדולה בין הסלון לפינת האוכל של סבא וסבתא. עשרות כסאות, שישבו חודשים במחסן ורק חיכו עד לחג הבא, מילאו עד אפס מקום את חלל הסלון. כולם מסביב לשולחן במין המולה שמחה ושוקקת חיות. נדמה היה לי שהחגים קשורים קשר בל יינתק למושג שנקרא "משפחה", כמעט וכאילו זה היינו הך.

תמיד הייתי טיפוס של בית, טיפוס של משפחה. והחגים – שיחקו אצלי תפקיד חשוב. באותם ימים זה לא היה תפקיד דתי, אבל כן תפקיד משפחתי.

***

קופצת קדימה.
כבר שנה שומרת שבת.
מגיע ליל הסדר, הערב האהוב עלי בשנה. אותו ערב הכי הכי משפחתי שיש, ערב ארוך שכזה מסביב לשולחן.
פותחים את העמוד הראשון בהגדה, כולם ביחד. חוץ מאחד.

הוא שולף אייפון ואומר "אפשר לקרוא את ההגדה גם מפה", במין טון של הצהרה-שאלה, "יש עם זה בעיה?!".

פעם ראשונה, אני חושבת, שאני מרגישה את הצרימה הזאת.

כשמתחילים לחזור בתשובה, בהתחלה-בהתחלה עדיין טריים, עדיין לא מרגישים. ואז זה קורה – הפעם הראשונה שזה שורט לך על הלב. שאתה מעדיף לעצום עיניים. שאתה מרגיש מין תחושה לא מוסברת, כאילו לא נעים לך מה' ממה שקרה פה עכשיו (כאילו אתה אשם בזה...), ומצד שני כלפי חוץ אתה מנסה לשדר שאתה עדיין "אותו אחד", לא מ"האלה הדתיים" שצריך להיזהר לידם.

זאת הייתה הפעם הראשונה שהאסימון נפל לי.

הבנתי שהחגים שלי בהמשך הדרך לא הולכים להיראות כמו שהכרתי אותם עד עכשיו. הם הולכים לשחק תפקיד אחר. תפקיד פחות משפחתי, פחות כזה שמחמם לי את הלב (במקום שבו הייתי אז). אבל ידעתי שזה התפקיד "הנכון" להם, גם אם חלק ממני רוצה אחרת.

אבל זה לא קורה בבת אחת.

***

הולכת בחום החיפאי ברגל עד לבית של סבא וסבתא לסעודת הבוקר של חג שבועות. כולם כבר שם. הלחות הורגת אותי, ואחרי 45 דקות של הליכה לא נותרה יותר מדי חינניות בשיער שלי.

כולם כבר רואים את ניצני הלבוש ה"דוסי", ונותנים תגובה בחיוך מפרגן מכל הלב.

ואז זה שוב קורה. אותה שריטה בלב.

הסעודה נגמרת, ופותחים את הטלוויזיה בסלון.

אני יושבת עם הגב לטלוויזיה. מנסה להסוות, שזה יראה טבעי ולא מאולץ או "דתי"...

בחג הבא אני כבר מבקשת מההורים לעשות את החג בבית... בלי שאצטרך לראות טלוויזיה דולקת מולי, בלי שאצטרך לשמוע צפצופי פלאפון בשולחן החג. בלי להרגיש לא בנוח מאחרים מזה שאני מרגישה לא בנוח. חג בלי שריטות על הלב.

***

השנים עברו. מצדדי השולחן לא יושבים 30 אנשים כמו פעם. רק שלושה – בעלי, אני והקטנה.

זה אחר, זה שונה, ברור. לפעמים אני מדברת על זה עם בעלי. מספרת לו על "פעם".

לפעמים אני חושבת עם עצמי, "כל כך הרבה שנים שאני כבר לא בשולחן החג ההוא, לא מתרגלים? זה לא אמור לעבור מתישהו?". ואז אני עונה לעצמי שלהיות בעל תשובה זה מסע ארוך, מסע שאינני סבורה שיסתיים אי פעם. זה תמיד יהיה שם – התמודדות כזו או אחרת, בשלב כזה או אחר בחיים. זוהי דרכנו.

אבל בכל פעם שקשה לי, שאני מתגעגעת למשהו, לדבר ההוא מפעם או להרגשה ההיא מפעם, כש"הפעם" ההוא מציץ לו - אני מזכירה לעצמי את הניצחון, את הזכות ואת העוצמה הפנימית. זו עוצמה לבחור אחרת. זו גְּדֻלָּה אמיתית ונצחית להיות מסוגל לומר לעצמך "לא" כשאתה כל כך רוצה "כן". זו גְּדֻלָּה להיות מסוגל להכניס לתוך החיים את ההחלטות הגדולות והקטנות שמבטאות את הבחירה באמת על פני בחירה בחשקים ורצונות אישיים.

אז כן, כשהופכים לבעלי תשובה מרגישים קושי. אבל בו בעת מרגישים גם תחושת ניצחון, תחושת מסוגלות, וכן – גם טפיחה קלה על השכם שאומרת "בחרת נכון. עשית נכון. ה' גאה ומעריך". ה' רואה ויודע, והכול נרשם שם למעלה בהערכה גדולה. הוא גאה בי ובאותם בעלי תשובה יקרים שבוחרים, כל פעם מחדש – בו. ולזה אין תחליף.