אמו של אלקנה שילה, מהרוגי מירון: "הגעתי לציון וראיתי חושך בעיניים"

אחרי שנות המתנה כואבות, וברכה מיוחדת מפי הרב יצחק כדורי זצ"ל, זכתה יעל שילה לחבוק בת ראשונה. אחריה נולד בן, שהיה עדיין בגדר נס להוריו, ושמו בישראל נקרא אלקנה. "קראנו לו כך, כי רצינו לומר שהילד הזה הוא קניין של ה', והמשמעות של זה עבורי הייתה שהוא יהיה ירא שמיים, דבק במצוות", אומרת יעל. "לא חשבתי על כך שיבוא יום והשם הזה יקבל משמעות כל כך אחרת. אלקנה לא זכה להתחתן, ובל"ג בעומר האחרון הבנתי שהוא היה כל כולו קניין של ה', וכך חזר אליו". הבן שנולד בל"ג בעומר, מסר את נשמתו השמימה 28 שנים אחר כך, באותו היום ממש, ואף נקבר בו ביום, כשעה לפני כניסת השבת.

אלקנה שילה

אבא, גם בלי ילדים

כבר כשהיה אלקנה ילד קטן, ראתה בו אמו משהו מיוחד. "הוא היה ילד לא רגיל מלכתחילה, וללידה שלו הלכתי עם כובע טריקו כדי שאשים אותו לראשו ככיפה מיד כשייוולד", היא אומרת. "מאותו יום הכיפה לא ירדה מראשו. בגיל שנה וחצי, היא נפלה לו לילה אחד, והוא התעורר וצעק ממש, באופן לא אופייני לגילו, עד שהנחנו אותה שוב על ראשו. כשאלקנה היה בן שנתיים, נכנסתי איתו יום אחד לחנות של דברי קדושה. הוא הסתכל סביבו, ואמר לי, 'אמא, למה כל הרבנים בתמונות הם עם כיפה גדולה, ורק לי הכיפה לא מכסה את כל הראש?' עניתי לו שיבחר איזו כיפה שהוא רוצה ואקנה לו אותה. אלקנה בחר כיפה במידה 8, כזו שהיתה ענקית עליו וכיסתה את כל הראש שלו, והיה מאושר לחבוש אותה". 

השנים עברו, וכאשר אלקנה הגיע לכיתה ח' ביקש ממנו המחנך שלו בקשה לא רגילה. "הוא לקח אותו לצד והסביר לו כי כל החברים חייבים להתקבל לישיבות לשנה הבאה. ואז הוא אמר לו 'אני מורה ואתה מורה, בוא נקדם יחד את כל החלשים'. המחנך ידע ממי לבקש, כי אלקנה, שידע להצמיח את מי שסביבו, לקח על עצמו את המשימה, והשתדל לעזור לחבריו ככל יכולתו. גם כשעבר זמן והמשימה קצת הכבידה עליו, המשכתי אני לעודד אותו לכך, בידיעה שהעזרה הזו היא משמעותית ביותר עבורם. במבט לאחור, אלקנה נפטר בלא שזכה להביא ילדים לעולם, אבל מבחינתי הילדים שלו הם החברים שזכו להגיע לישיבות טובות בזכותו, והקימו בעקבות זאת בתים של תורה".

אולם גם תלמיד מצוין כאלקנה, לא תמיד מצא את מקומו. "כשהוא הגיע לישיבה גדולה, המקום לא התאים לאופי שלו, וכשבעלי הגיע לבקר אותו בישיבה, הוא ראה מולו בחור יושב לבדו עצוב בחדר. ועם כל זאת, מעז יצא מתוק, ומתוך חוסר ההתאמה הזו, הגיע אלקנה למקום בו הוא פרח. הקימו אז את ישיבת 'תפארת הלוי הגדולה', והוא עבר אליה והפך לחלק מגרעין התלמידים הראשון שלה. דווקא בעקבות הטלטלה והקושי שהוא חווה במקום הקודם, החליט אלקנה כי במקום החדש, הוא זה שיתייחס לבחורים החדשים שמגיעים לישיבה". 

איך זה בא לידי ביטוי?

"כשהיינו בדרכנו החוצה מבית הקברות אחרי הלוויה שלו, ניגש אליי בחור ואמר לי 'התורה שלי היא של אלקנה'. אותו בחור סיפר לי כי כאשר הוא הגיע לישיבה, הוא הסתכל ימינה ושמאלה וראה שאף אחד לא מתייחס אליו. עברו יום ויומיים והבחור עדיין נותר לבדו. הוא חשב כבר לארוז מזוודה וללכת, אלא שאז ניגש אליו אלקנה ושאל אותו לשמו. משם, הם המשיכו יחד לחדר, ואלקנה עזר לו לסדר את ארון הבגדים. הוא התעניין מה בדיוק אותו בחור לומד ואף ישב ללמוד איתו. לסיום, אמר אלקנה לבחור, 'אם אתה צריך עוד משהו אני פה'. אחרי כל זה - ברור שהבחור הזה נשאר בישיבה. אלקנה גם הנהיג בישיבה שבני שיעור א' יקבלו ראשונים את האוכל. הוא תמיד אמר, 'הם הגדיים הרכים ולנו יש סבלנות, אנחנו נחכה'. בשבעה שלו, שוב פגשתי את הנקודה הזו, בה הוא לא זכה להיות אבא לילדים משלו, אבל היה אב ומנהיג לכל כך הרבה בחורים. הוא התעניין באופן אישי בכל בחור חדש שהגיע לישיבה, ונתן לו את התחושה שיש מי שרואה אותו. גם לבנים הצעירים יותר שלי הוא דאג באופן אישי, עזר להם להיכנס לישיבות והתעניין בכל פעם במצבם".

"מה אכפת לך? עוד מצווה"

מן הסתם, חיכיתם לא מעט שנים כדי לראות אותו עומד תחת החופה?

"כן, והיו לו הרבה מאד הצעות, אבל אף אחת לא התאימה. זה לא היה לי קל, אבל היום במבט לאחור, אני מבינה שהוא כנראה לא היה שייך לאף אחת. הוא היה קניין של ה', והגיע לשליחות המסוימת שלו לעולם".

עם זאת, בחתונות של אחרים רקד אלקנה עד כלות הנפש. "בימי השבעה הגיעו אנשים שאני לא הכרתי, אך הם הכירו את אלקנה, וסיפרו לי עד כמה היה חשוב לו לשמח חתנים וכלות. הוא לא תמיד הכיר אותם, אבל היה נוכח בכל חתונה בה לא היו מספיק רוקדים ומשמחים, ועושה שם שמח בלי הפסקה. אנשים הביאו לי תמונות מהחתונות שלהם, בהן הוא נראה רוקד בהתלהבות. הוא הלך לשמח בחתונות אפילו בתקופת הקורונה, ונהג לומר לי בכל פעם 'אמא, מה אכפת לך? עוד מצווה".

את אותן מילים שמעה יעל גם בהזדמנויות אחרות. "בערב פסח האחרון, כשאלקנה בא להכשיר את השיש, הוא נכווה מהמים הרותחים. זה כאב לו מאד, והוא אפילו הוריד דמעות, אבל חזר אחר כך לסיים את תפקידו. כשראה אותי מופתעת מול המאמץ שלו, שוב הוא אמר לי 'מה אכפת לך אמא? עוד מצווה'. זה לא שינה לו אם כואב או לא, העיקר למלא את האחריות שלו עד הסוף".

עובדה נוספת שגילתה יעל רק לאחר מות בנה, היא לגבי הקפדתו הגדולה על כשרות המאכלים. "הוא החליט לא לאכול בישיבה שום דבר, שיכולה להיות בו איזושהי בעיה של תולעים. כך למשל, לאורך 6 שנות לימודיו בישיבה, הוא מעולם לא אכל בה אורז. כששמעתי על כך, היה לי קצת קשה לקבל את העובדה כי בני התקיים לפעמים רק על פחמימות ומוצרים סגורים, אך זו היתה ההחלטה שלו. בנוסף, בתקופה האחרונה לפני מותו, הוא עבר לישיבה קרובה יותר לבית, כזו שהיה בה רק מספר מצומצם של בחורים. ערב שבת אחד ראה אותו ראש הישיבה מגיע עם סיר חמין, והתעניין מדוע הוא מביא איתו אוכל מהבית. אלקנה הסביר לו, שהוא לא יכול לאכול במקום בו לא ידוע לו מי בורר את המאכלים. באותו רגע אמר לו ראש הישיבה, שמאותו יום והלאה הוא יהיה האחראי על המטבח. אלקנה הגיע הביתה נלהב כולו, וסיפר לי שהוא זקוק למקדחה, כדי לקדוח חור קטן בסכו"ם החלבי לצורך סימונו. הוא גם קנה מדבקות בצבעים שונים, כדי לסמן את כל כלי המטבח, והוסיף גם צבע כדי לסמן איתו את הסירים מבחוץ. הוא זה שהיה אחראי על ברירת האורז ושאר מוצרי המזון, ורק אז נחה דעתו והוא היה מסוגל לאכול בנחת בישיבה. כשהגענו לבקר שם לאחר מותו, התרגשתי לראות איך הכל מסומן בצורה מסודרת להפליא באדום, כחול, וירוק, אפילו קערות הפלסטיק. הוא לא רצה להשאיר שום פרצה קטנה לטעות אצל אף אחד מבחורי הישיבה". 

כל חייו התמיד אלקנה בלימוד התורה, ובשנה האחרונה היה אחראי גם על השכמת הבחורים בבוקר. "המשגיח ביקש ממנו לקחת על עצמו את התפקיד, בגלל היותו אהוב על כולם, ובאמת, הוא עשה את זה בחן גדול, וכשהיה מעיר אותם, היה קורא לכל בחור בשם חיבה. היה חשוב לו לעשות זאת בעדינות, לא לצער אף אחד, ולתת לכל אחד את האחריות לקום בעצמו, בלי שיכריח אותו. וזה לא משנה איפה אלקנה היה בלילה - בבית, בישיבה, בצפת או במירון, תמיד בבוקר הוא ניצב מוכן לקיים את תפקידו". 

סוגרים מעגל

אלקנה נולד בל"ג בעומר, האם היה לו איזשהו קשר מיוחד ליום הזה?

"מיום שאלקנה נולד, הוא אהב את רבי שמעון עד כלות הנפש. כבר מגיל צעיר ממש, הוא היה נוסע למירון בכל הזדמנות אפשרית. כשבגר, הוא נסע בלי סוף ללמוד בקבר רבי שמעון בליל שישי, ואז הוא היה חוזר הביתה או לישיבה לשבת".

דווקא ביום ההילולא עצמו, חזר אלקנה על מנהג קבוע, שיעל מעולם לא הצליחה להבין. "הוא אף פעם לא דאג לכרטיס נסיעה לציון, ובכל זאת היה ברור לו שהוא יגיע לשם. אנחנו צחקנו על כך לפעמים, אבל מבחינתו זה היה משהו שהוא מעל הטבע, והוא ממש חי את זה. השנה, הוא התקשר אליי כדי לומר לי, שוב, שאין לו כרטיס, ואני עניתי לו שמשמיים יצא שקנינו שני כרטיסים מיותרים. כך הוא עלה לאוטובוס יחד עם חבר, ומיד כשהגיע לציון עדכן אותנו. באותו זמן כבר היינו שם אני ובנותיי, ועוד שני אחים שלו. הוא היה רוקד שם כל שנה, עד שנהיה רטוב כולו".

אולם דווקא הפעם, הרגישה יעל כי משהו לא טוב הולך לקרות. "מיד כשירדתי מהאוטובוס, ראיתי שחור בעיניים, והרגשתי שלא נכון לי להיות במקום הזה. הייתי שבורה מבפנים, ורק רציתי ללכת הביתה. הבנות לא הבינו מה קורה לי, ואמרו לי 'אמא, אבל תראי איך שמח פה'. נשארתי עוד זמן מה, עד שכבר לא יכולתי, ואז החלטתי סופית לחזור הביתה. ברגע שעליתי לאוטובוס חזרה, האסון קרה".

בעודה בדרכה לירושלים, החלו שיחות הטלפון להגיע ליעל. "בהתחלה התקשרו הבנים ואמרו לי 'אמא אל תדאגי, אנחנו בריאים'. אחר כך התקשרה הבת שלי, ואמרה 'אמא, אלקנה לא התקשר, והוא כזה אחראי… אמא, לא יכול להיות'. באותו רגע נפלו הקווים והשיחה נותקה. ישבתי באוטובוס, מתוחה כולי, והתחלתי לומר פרקי תהילים. אנשים מסביב ראו את שברון הלב שלי, והתפללו כולם יחד איתי. אישה אחת עם תושייה, ביקשה להתקשר לבית שלנו, כדי לבקש שיעבירו תמונה של אלקנה לפרסום ברבים. עשר דקות אחר כך הוא נמצא בבית החולים זיו בצפת".

ידוע לך מה היה עם אלקנה עצמו באותו זמן?

"בהתחלה הוא עוד הראה סימני חיים, והפראמדיק הראשון שטיפל בו היה גם חבר שלו מהכיתה. אחר כך הוא הועבר לפארמדיק נוסף, שעבד במסירות נפש ממש וצעק לו 'אלקנה, קום! עשיתי כל מה שאני יכול ובלבד שתקום!' מאוחר יותר הוא סיפר לנו כי ראה מול עיניו פנים מלאות טוהר וקדושה. כך נפטר אלקנה עם חיוך על הפנים. את התפילין שלו מצא אדם אחד, את המסמכים אדם אחר, ואת המכשיר הסלולרי מצא אדם שלישי. הבנות שלי, שהבינו כי המצב כנראה לא טוב, נסעו לבית החולים זיו ושם זיהו אותו. כשהבת שלי התקשרה ואמרה לי 'אמא, נגמר', אני לא שמעתי כלום. ואז היא העבירה את הטלפון לרב שמואל אליהו, שעמד לידה באותם רגעים, והוא לא הותיר לי ספקות. הרב ביקש ממני לנסוע ישירות למכון באבו כביר, וכשהגענו לשם, בעלי ואני, ראינו את המשאיות מגיעות עם הגופות. לצערנו, במכון עצמו לא הסכימו לשחרר את המתים, עד שביום שישי בשעה 13:00 בצהריים, בני המשפחות לא יכלו להבליג יותר ובמקום קמה מהומה. רק אז החלו לשחרר את הגופות".

בשעה 17:00, כשעתיים לפני כניסת השבת, קיבלו בני המשפחה את גופתו של אלקנה. "דהרנו יחד איתה במהירות מטורפת לבית העלמין, אך כשהגנו לעליות של ירושלים, דמם המנוע של האמבולנס", נזכרת יעל. "באותם רגעים אני נשברתי, וכבר לא הצלחתי לתפקד". 

ובכל זאת הצלחתם להגיע ללוויה, איך זה קרה?

"הרב של אלקנה, שליווה אותנו לאורך כל היום, ירד לכביש, והחל לנופף לרכבים שיעצרו. מהר מאד עצר במקום טרנזיט גדול, והרב - בלי לשאול אותו אפילו, העביר באופן מיידי את הגופה לשם. כך הגענו ללוויה, בה השתתפו רבים, ובכל זאת - כולם הצליחו לחזור הביתה עוד לפני השבת, בלי לחלל אותה. אם לא היינו מספיקים לעשות זאת, היה עלינו להחזירו למכון באבו כביר, ולהתחיל בהליך זיהוי נוסף במוצאי שבת. אני מודה לה' על כך שלא עברנו את כל הצער הזה, ועל כך שהצלחנו להביא אותו לקבורה בו ביום. זו היתה עבורנו גם סגירת מעגל, לקבור אותו ביום בו הוא נולד". 

אחרי שהקדיש את כל חייו ללימוד התורה הקדושה, החליטו חבריו של אלקנה לקים גמ"ח ספרי קודש לזכרו. "גמ"ח אוצר הספרים המרכזי הוא מקום המשאיל ספרי קודש לישיבות וכוללים בכל רחבי הארץ. לכל ישיבה בה לומדים מסכת מסוימת, מספק הגמ"ח כמות גדולה של ספרי פירושים והרחבות על המסכת, שהם מעבר לספרי הבסיס. הגמ"ח זקוק לכמויות ספרים גדולות, על מנת לספק אותן אפילו לישיבות בהן יש מאות רבות של תלמידים. החברים החליטו להקים בגמ"ח את היכל אלקנה - אליו יתווספו ספרים נוספים רבים שיש בהם צורך בישיבות, והיכל זה יהיה לעילוי נשמתו הטהורה".

לסיום, אומרת יעל: "אלקנה תמיד היה בשמחה, הוא לא ידע מה זה להיות עצוב, אך בשבוע האחרון לחייו ראינו אותו בצער. ובכל זאת, הוא לא הסכים להיכנע לתחושה הקשה שקיננה בליבו, ונסע לציונו של רבי שמעון בר יוחאי כדי להתמלא שם ולחזור עם כוחות. את השמחה הזו, ואת כל הטוב שאלקנה נתן לעולם, נשארנו אנחנו כאן כדי להמשיך".

במודעת האבל על אלקנה נכתב: "חבר מסור בכל ליבו ונפשו לכל מכיריו ולכל ידידיו, אשר דרש בשלומם וטובתם כל הימים. עלה בסערה השמימה מתוך התעלות ושמחה מצווה, במעלות קדושים טהורות". יהי זכרו ברוך.