מה מגלה לנו הבכי על חורבן הבית?

הרב אהרן שוורץ, במאמרו מתוך הקונטרס "בנתיבות ההלכה - עובדות והנהגות", פותח לנו צוהר אל ימי בן המצרים כפי שחווה אותם הרב שמשון דוד פינקוס זצ"ל, שהיה למגיד ומשפיע מפורסם וכיהן כרבה של קהילת אופקים.

בימי בין המצרים, האווירה ששררה בביתו של הרב פינקוס זצ"ל הייתה שונה משאר ימות השנה. האבלות על חורבן בית המקדש לא הייתה לאוסף של מנהגים והלכות גרידא, אלא הייתה לרגש מוחשי ומורגש.

אחד מבניו סיפר כי שנה אחת חזר מהישיבה לביתו בערב תשעה באב, וראה את אביו כאשר מראה של עצב ואבלות עוטה את פניו, כאילו חס ושלום הוא באבלות על אחד משבעת קרוביו. פעמים רבות באמירת הקינות היה ממרר בבכי, מעיד עליו בנו.

מדי תשעה באב הרב היה מקונן על גלות השכינה, על כבוד שמים המחולל, על צרות הפרט והכלל ועל חורבנות הדור. בני קהילתו היו יושבים על הארץ והרב עמהם על הקרקע - מקונן ובוכה, אבל על הבנים שגלו משולחן אביהם ועל השכינה שגלתה ושרויה עמם בצרה.

הוא היה אומר: "בשעת הריקודים בשמחת נישואים, לא בקלות אפשר לזהות מי הם הקרובים לבעלי השמחה, אבל בלוויה ובשעת אבלות, אפשר בקלות לזהות מי הם הקרובים. כי זה שבוכה הוא הקרוב. מי שבוכה על גלות השכינה - הוא הקרוב".

הרב היה מסביר בדרשותיו בנושא חורבן בית המקדש, כי הבכי הוא האמצעי לגלות היכן אנו אוחזים. הבכי של תשעה באב –  הוא הסימן שמראה כי קיים הקשר.

באחת משיחותיו אמר כך: "הנביא ישעיהו אומר: 'כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו'. למה הכוונה באומרו 'אמו תנחמנו?', למה בנחמת ירושלים מוזכר שהאם היא המנחמת?

ההסבר הוא שכאשר האב נפטר, האם נהפכת לאלמנה, וחייה נעצרים. לא כך הם חיי היתומים, שהם עוד יינשאו ויקימו בתים משלהם, וימשיכו לחיות את חייהם. למרות זאת, האם האלמנה היא זו שיש לה העוז והגבורה להתרומם ולנחם את ילדיה – "אמו תנחמנו!".

"אחרי הגלות, בקרוב בע"ה, אמנם תהיה גאולה ונחמה, אבל היא תהיה בבחינת "כאיש אשר אמו תנחמנו", וזאת משום שיש יהודים יקרים מכלל עם ישראל שנתלשו, ילדים שעזבו את ה'. הילדים – "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר".

ה' איבד חלק מילדיו, והוא נותר ללא תנחומים על אובדן הבנים, ובכל זאת הוא זה שינחם אותנו על האובדן 'כאיש אשר אמו תנחמנו'".

הרב פינקוס זצ"ל היה מבכה על אותם בנים אבודים וקורא בבכי ובצער גדול: "ירמיהו! אתה בכית על תפילין שנותרו ללא ראש, ואילו אנו בוכים על ראשים ללא תפילין שיש לצערנו היום.

"ירמיהו! אתה בכית על אימהות שאכלו את בשר ילדיהן, ואנו בוכים על אותן אימהות שמאכילות את ילדיהם בבשר טריפה. וי וי...".