אני מתעורר מהניתוח השלישי. "ד"ר, לשבת אוכל ללכת הביתה?"

השבוע יצא לי לשוחח על השירות בצבא עם כמה צדיקים, כמה הלב שלנו עם חיילינו ואנשי כוחות הביטחון העמלים יום וליל על ביטחוננו, שליחי השם שעושים עבודת קודש.

את האמת אין כמעט דבר שאני גאה בו כמו זה ששירתתי בצבא כלוחם וכקצין.

באותו לילה נזכרתי במעט משירותי הצבאי. התמימות שבטירונות, המסלול, הקורסים וכמובן החבר’ה - החבר’ה שזחלו איתך, שטיפסו איתך ולצערי תמיד ישנם החבר’ה שדיממו איתך.

ואז נזכרתי בפציעה…

בשתי מילים, חסד השם ענק שבענקים.

* * *

אני נזכר באותו יום שישי. בסביבות הצהריים עלינו לעליית משמר. הקצין התורן תדרך את כל העמדות, ומיד פיזרו אותנו לעמדות.

אני, צעיר פעור, קיבלתי את אחת העמדות היותר "מעפנות" שראיתי. למזלי היה איתי בחור ותיק שהיה נחמד מאוד והסביר לי על המוצב.

השעה 14:45 בערך, השמש קופחת על פנינו, עוד רבע שעה למשמרת ומתארגנים לשבת. הורדנו את השכפ"צים ונשמנו קצת לרווחה.

לא יודע איך להסביר את זה, פתאום כל העמדה התמלאה באבק סמיך כבד. אני לא שומע כמעט כלום באוזניים, מרגיש זרמים של כאבים מהרגליים ומהיד.

נזרק לעברינו רימון… כן, רימון.

מביט הצידה, ורואה את החבר שלי מדמם בפניו.

אנו דורכים את הנשקים, נכנסים בין כוונות ומחפשים את המחבל.

לפתע נשמע מטח ירי פגזים אשר נורה מכוחותינו לעבר אחת העמדות מעבר לגבול.

השכבתי את חברי על הרצפה עד חלוף מטח הארטילריה, ובסופה הקפתי את חברי וכיוונו את הנשקים.

ניסיתי לדבר בקשר, להזמין תגבורת וחובש, אבל לא הצלחתי לדבר. חברי אמר לי שאני מדמם בפני ובצווארי. לא שמתי לב לזה כלל עד שאמר לי זאת. ניגבתי את פני בידי, ואכן, דם.

מפוחד כולי, ניסיתי להראות קשיחות. "לא מתרגש מדם", אני אומר לו.

הוא צועק לי: "אני מדמם, אני אמות מאיבוד דם".

תוך כדי שאני לוחץ לו על הרגל, אני אומר לו: "2 דקות החבר’ה מגיעים לקחת אותנו, ואנחנו הולכים לאכול ארוחת שבת".

ישתבח שמו באמת תוך דקה החבר’ה היו אצלנו.

כולי דואג לבחור שאיתי בעמדה. הג’יפ מגיע, ואני מיד קופץ מהעמדה ובא לפנות את חברי. כולם המומים מתגובתי, ואני צועק להם, "פוסטר? תמונה? מה, חבר’ה? להתעורר, קדימה!".

אני פותח את הקבינה של הג’יפ, ולתדהמתי אני מוצא גלגלים ספייר. מתברר שהג’יפ היה בדרך לסדנה, וכששמע את קולות הירי - בא לסייע.

אני מדלג פנימה בקלילות ומתחיל לזרוק את הצמיגים החוצה מהג’יפ, תוך כדי צעקות מה שלום חברי. ברגע שהקבינה ריקה, אני קופץ מהג’יפ, מרים את חברי לג’יפ ובא לנסוע איתו.

החובש שאיתי צועק לי לרדת מהג’יפ ואומר לי שצריך לטפל גם בי.

אני צועק לו שאני בסדר גמור, אך ללא הועיל. חברי ביקש ממני לרדת ולטפל בעצמי.

הסכמתי לרדת רק אחרי שהבטיח לי שהוא בסדר.

אני עומד מול החובש, צוחק ואומר שהכול בסדר. החובש הושיב אותי ונתן לי מים לשטוף פנים. הוא החל לקרוע את המדים שלי ולחבוש אותי, כאשר כל כמה רגעים הוא מביט בי במט המום ושואל אם אני בסדר או אם כואב לי. אני צוחק, מבקש אש ובא להדליק סיגריה.

תאמינו לי או לא, בזמן שהחובש טיפל בי, הסתכלתי לעמדה וראיתי מעליה את אבא שלי.

לא סיפרתי שהתייתמתי מאבי מס’ חודשים טרם גיוסי.

אני זוכר את פניו ברורות לי, אני זוכר מה הוא לבש. הוא רק לא דיבר... חבל.

האמבולנס הגיע. הכניסו אותי פנימה. כולם שם בפרצופים מודאגים, ואני מחייך להם.

כשהגענו לבית החולים, חיכה לנו בכניסה צוות הטראומה. אני אומר להם "חבר’ה, הכול בסדר".

הכניסו אותי לכמה צילומים מיוחדים. הרופא ביקש שאשתה חומר מיוחד כדי שיצלם לי את הגרון.

שם גילו את עומק פצעי.

קרע בשריר ברגל, קרע עד העצם במרפק ובשורש כף היד, רסיסים בפנים. אבל זה שטויות. שני רסיסים חדרו את שרירי החזה, והם כ-2 מ"מ מהלב, ורסיס נוסף חדר לצוואר דרך מיתרי הקול, ועצר 2 מ"מ מקנה הנשימה.

הרופא מסתכל עלי, חיוור למראות עיניו בצילום, ואני מאחורי שואל אם אני יכול לדגמן...

אני מתחיל להיות מטושטש מהשפעות החומרים שנתנו לי, ומבקש שיתקשרו לאמא שלי. הקצין לידי מתקשר ושם אותה על רמקול, ואומר "גברתי, הבן שלך נפצע בצבא, תגיעי לבית החולים בבקשה". ואני ברקע צועק לה שהכול בסדר.

אני מתעורר לאחר הניתוח השלישי שלי, ושואל שתי שאלות: איפה אמא, ואיפה החבר שלי.

אני מגלה את כל היחידה שלי בחדר שלי, ישובים במבטים כואבים סביב מיטתי.

אני שואל איפה החפלה. הם מביטים בי ופורצים בצחוק… אח, אח, כמה שהיית חסר לנו ביחידה, אמר אחד מהם, ואמא פרצה בבכי.

כששאלתי לשלום חברי כולם אמרו לי שהוא בסדר, והוא מחכה לי במחלקה.

לאחר כמה רגעים נכנס אחד הרופאים ופיזר את הנוכחים. הוא שאל לשלומי והחל לבדוק אותי.

הרופא סיפר לי את מצבי הרפואי ואת תהליך השיקום הארוך שמצפה לי, ואני בתגובה שואל רק שאלה אחת: האם בשבת הקרובה אני יכול לצאת הביתה, לאכול את הדג של אמא בערב שבת.

הרופא החל לצחוק צחוק מלגלג של ילד. "אתה חי בסרט, אבל לא סתם סרט, סרט מצויר".

אני, כנער, הייתי טמפרמנט לא קטן כשמדובר בצדקת הדרך שלי. אני שואל בשנית, בטון טיפה יותר גבוה. "אפשר לצאת או מה???". עיני פקוחות לרווחה לתגובתו, והרופא מנסה להתחמק מתשובה.

אני זורק מעלי את השמיכה, מתיישב על המיטה, מנסה להתרומם מהמיטה ולא מצליח.

הרופא מביט בי, ובטון צוחק אומר: "אתה לא מצליח לעמוד לבד, ואתה רוצה ללכת הביתה, ועוד לשבת הקרובה? בוא נהייה מציאותיים".

אני מביט בו במבט הכי קשוח, הכי רע והכי צודק שיש לי. עיני פקוחות לרווחה, הדם זורם לי בגוף מרוב עצבים, הגוף צורח מכאבים. אני מרים את ידי לשמיים ואומר לו בקול גבוה, ברור ומלא בביטחון: "מי לי עם ה’ יתברך עמדי!". צעקתי בקולי קולות, "יתהפך העולם, אני עד שבת ארקוד לך כאן, ואוכל את הדג של אמא בשבת הקרובה".

הרופא הביט בי במבט של "אין סיכוי בחיים".

את שאר ימי האשפוז אני לא זוכר בברור, אבל אני כן זוכר את יום שישי בבוקר.

שעות הבוקר המאוחרות, ביקור רופאים במחלקה, לפתע רעש במסדרון אשר פורץ מאחד החדרים.

הרופאים נכנסים לחדר ומגלים.

אני עם חצי מחלקה שלי, רוקדים ושרים עם תופים, דרבוקות וחצוצרות בחדר שלי את שיר היחידה...

הרופא מנסה להשתיק אותנו ולא מצליח. ניגש אלי ומבקש ממני לפזר את המסיבה.

השתקתי את חברי, ושאלתי את הרופא, תוך כדי שאני רוקד, אם אני יכול לצאת הביתה לאכול את הדג של אמא.

הרופא, נבוך ומתפלא שאני עומד על רגלי, חייך חיוך גדול ואמר לי: "כן, אתה יכול לצאת הביתה".

החבר’ה כמובן צעקו "כן" כזה חזק, שכול המחלקה שמעה.

השתקתי את כולם, ביקשתי מהרופא שיקשיב למילים והתחלתי לצעוק: "אני מאמין, אני מאמין באמונה שלמה".

מיותר לציין שטסתי הביתה לאמא ולמשפחה, ומובן שכל החבר’ה אכלו אצלי, והיתה אחלה חפלה.

ישתבח שמו נתן לי כוח. כוח האמונה.

כשאני חושב על זה היום, כאדם מבוגר שמנסה להאמין, אני רואה כל כך הרבה חסדים. ממש השגחה פרטית.

ה’ הוריד אותי כדי להרים אותי, ולהראות לי את הכוחות הטמונים בי.

אם ישאלו אותי היום מאיפה היו לי הכוחות, או אם ילד בן 19 יצליח לקום מפציעה כזאת – וואלה, לא יודע. אני רק יודע שלא הייתי "צדיק" באותה תקופה, אבל ה’ יתברך ריחם עלי ברחמיו המרובים וריפא אותי.

הרבה שנים אמרו לי "אתה נס רפואי".

תמיד הייתה לי אותה תגובה: "מי לי עם ה’ יתברך עימדי".