על פיתוח, שיווק, וקייטנה מלהיבה במינימום תקציב

מסופר על יהודי אחד שהגיע לרופא וסיפר לו שהוא מודאג מכך שמשהו נורא קורה עם הבת שלו. היא ישנה כל יום מעל 15 שעות.

"אני לחוץ מזה מאוד", הוא משתף את הרופא בדאגה.

הרופא ניסה לנתח איתו את כל סדר היום שלה, ושאל: "מה היא עושה בשעות שהיא לא ישנה?".

האבא ענה: "היא אוכלת ובוכה בכל שאר הזמן"...

הרופא הגיב: "זה נראה לי דיכאון נורא ואיום, אני חושב שהכתובת היא פסיכולוג טוב".

והאבא הוסיף: "כן, זה מפחיד אותי מאוד, אני כבר כמעט מתמוטט מזה, זה הרבה זמן ככה".

הרופא נבהל ושאל: "איפה היית עד עכשיו? זה ממש נורא! כמה זמן זה ומאיזה גיל זה ככה?".

ואז ענה האבא: "אה, לא... זה לא עד כדי כך הרבה זמן. היא בסה"כ בת שבועיים"...

מחלקת שיווק ומחלקת פיתוח

מסתבר שהמציאות יכולה לשנות את עצמה בהתאם לדרך והצורה שנבחר לפרש ו"לשווק" את הסיפור.

"ישנן שתי אסכולות בולטות בייצור רכב - יצרני רכב אירופאים ויצרני רכב יפנים", כך שח אחד מידידי החכמים בעבר. "ההבדל המהותי שביניהם הוא תפיסת העבודה המשמעותית שלהם".

אסכולה אחת היא "מחלקת פיתוח ומחקר". הללו ישקיעו את כל מרצם והונם בפיתוח ואיכות, לעומת "מחלקת שיווק" שתשקיע מהותית בעיקר בנושאי נוחות וביחסי ציבור מותאמים.

ברור לכולנו שבמקומם היינו בשאיפה תמידית להשיג איזון, להגיע לדרך האמצע, לפתח מוצר איכותי וחזק שאנו מאמינים בו, וגם לשווק אותו כיאות.

אלא שזה לא תמיד הולך ביחד. למעשה, זה די להפך.

בחינה מדוקדקת יותר תחלק גם את העולם שאנו מכירים סביבנו לשתי אוכלוסיות בולטות - ל"מחלקת פיתוח" ו"מחלקת שיווק".

לכל אחד מאיתנו ישנה "נטייה" פנימית קלה לאחת מן האסכולות, והיא משפיעה על רבדים שונים בחיינו, החל ממרכיבים אישיותיים וכלה בחיים המקצועיים ואופק תעסוקתי.

בנוסף, לא פעם זה בא האחד על חשבון השני.

ודאי שהיה הכי אידיאלי ומועיל ליצור רכב שיש בו יופי, נוחות מקסימאלית וגם איכות, אך כנראה זה לא תמיד אפשרי. כל גאדג'ט ידידותי נוסף ברכב מחווט לעוד חוטים ורכיבים, ויבוא על חשבון בקרת האיכות הבסיסית, וגם עשוי להביא תקלות נוספות. כל נוחות והרחבה בעיצוב הרכב יבוא על חשבון משהו אחר, כמו אוורור או מכאניקה כלשהי, וכן הלאה.

אך מאידך, מוצר איכותי ללא נוחות וללא ביקוש ורצון להשתמש בו, מהו?

עם התובנה הזו של ידידי הלכתי מהורהר כשבוע לפחות.

זה לקח אותי למקומות אישיים למדי, גרם לי לחקור בעצמי לאיזו "מחלקה" אני רואה את עצמי משתייך יותר, ולנסות להבין השלכות אישיות נוספות בחיי. וגם לנסות להבין מהי בעצם "ישיבה" (נורמטיבית), ובמה היא עוסקת יותר (פיתוח?) והאם התפיסה של "עיון" ובקיאות" מקבילה בעצם למודל היצרני המדובר? ומהי אם כן "ישיבה לנוער מתמודד"? האם היא עוסקת יותר בפיתוח או בשיווק? ומהי באמת הדרך הנכונה? האם צריך להתוות בה יותר פיתוח והבנה שכלית של הרגלים קיימים וחלולים, או דווקא ליצור הנגשה ויצירת חוויה רגשית - שיווק? האם נכון להשקיע "שכל ברגש", או דווקא "רגש בשכל"?...

מזוזה עם הוראות

מתברר שכיום חלק מהפיתוח של מוצר הוא להשקיע בפיתוח של השיווק הנכון שלו, וחלק מהשיווק של מוצר מחייב מציאות שיהיה קודם כל מוצר שאני מאמין בו. שני החלקים הולכים בצוותא כל כך, עד שהגבול ביניהם, ככל שהוא תפיסת עולם שונה, גם עשוי להיטשטש.

צלצול הטלפון שהתקבל בבוקרו של יום בחנות היודאיקה לתשמישי קדושה בבני ברק יכול להעיד על כך.

וכך נשמעה השיחה המפתיעה: "שלום, אנחנו היינו אצלכם אתמול, אולי אתה זוכרים, זוג חילוני שהגיע במיוחד מהצפון לקנות מזוזות לבית החדש שלנו. קנינו 5 מזוזות מהודרות כמו שהמלצתם לנו".

"כן, ודאי זוכרים, מה שלומכם? במה אפשר לעזור לכם?".

"אל תשאל, הגענו הביתה עם המזוזות ופתחנו אותם, אבל זרקנו לפח את כל דפי ההוראות, ועכשיו אנחנו לא יודעים איך צריך לתלות את המזוזה... תוכלו אולי לפקסס לנו את ההוראות?...".

אם זה לא היה עצוב, זה כנראה היה מצחיק, אבל פעמים רבות שאנו בעצמנו "מוכרים מזוזה" לאנשים. חשוב לזכור שכל מזוזה שכזו מורכבת מ"בית מזוזה" ומה"מזוזה" עצמה.

בית ומזוזה בשפה שלנו היום זה "שיווק" ו"תוכן". חיצוניות ופנימיות.

חשוב בוודאי להשקיע במוצר מהבחינה החיצונית, לתת לו נראות מעולה, כדי שאנשים ימשכו אליו וירצו בו. זו מהות תורת השיווק וכל אחד שארז או קנה פעם משלוח מנות מהודר יעיד על כך.

חשוב, כמובן, לזכור שבסופו של דבר, בית מזוזה ללא מזוזה בתוכו מרוקן את המהות מתוכו. ללא תוכן אמיתי ומדויק, אין באמת מה לשווק.

אבל החידוש הוא שגם התוכן לבד לא מגיע לשלמות האופטימאלית.

בשורה התחתונה, שניהם נצרכים גם נצרכים. ללא פיתוח - לא יהיה מוצר, ולא יהיה מה לשווק.

ללא שיווק - לא יועיל שיש מוצר, כי הוא יחמיץ את ייעודו.

חשוב אפוא לדעת לשווק נכון, אך גם לשווק אמין, כך שיעמוד משהו אמיתי ומתפתח מאחורי השיווק.

חופשה מתמשכת

איך זה נוגע אלינו בימים אלו?

לא מעט הורים מודאגים פנו אלי לאחרונה במטרה לקבל עצה, כיצד אפשר ונכון לצלוח את התקופה הקרובה של ימי "בין הזמנים" בשלום. 

הלא עבור הילדים שלנו זה אולי "חופש", אך עבורנו כהורים לרוב זו "תעסוקה" סיזיפית מאוד, שאנו סוחבים החל מפציחת מקצה ה"משעמם לי" הראשון בשנה.

באחת השנים הקודמות, ולאחר שגיליתי במקרה (ובערך חמש דקות מתחילת הבין הזמנים...) את "פנקס הקיטורים" של בני בכורי היקר, ששפך שם את לבו כמה הוא כבר סובל בחופש הנורא עם ההורים שלו, עלה בדעתי כי עלינו עצמנו לעשות בימים אלו הסבת מקצוע לאנשי שיווק וקופירייטרים.

החל מאותו יום ייסדנו בבית את "קייטנת החוגים לבין הזמנים", ותחת כותרת רשמית שכזו ושלטי פרסום ססגוניים שהופצו בבית (ומילאו לנו עוד יום נוסף...) התחלנו "לשווק" להם "כותרות" לחוגים מרתקים שתפסו את הילדים מאוד, ונתנו להם בסופו של דבר הרגשה שהם עשו בחופש המון!

לתקן את השולחן אצל סבא וסבתא, שכבר חודשים התחננו לזה, הפך רשמית ל"חוג נגרות" מאתגר; ניצול פרודוקטיבי של "חדר המוזיקה" בעבודה של אבא הפך ל"חוג מוזיקה" שווה במיוחד; הכנת ארוחות ערב מושקעת הפכה ל"חוג מאסטר שף"; אפיית עוגות לשבת עם אמא היתה ל"חוג אפייה"; יציאה שגרתית לגינה עם חברים הפכה ל"חוג ספורט ותחרויות אתגריות" שתוכננו מראש בקפידה; הקלדה עיוורת במחשב ותוכנות הפכו ל"חוג מחשבים"; תרגילי פילאטיס עם אמא ל"חוג התעמלות", וכן הלאה.

מובן שהיו גם אי אלו יציאות ובילויים משמעותיים יותר בחיק המשפחה, אבל הם היו לא מעבר לנורמה, והשתלבו טוב גם עם "יום מנוחה בבית" בין חוג לחוג, וזכו גם לכותרת "יום חג" עבורנו, יום בו גם אנו יכולנו ליהנות ממנוחה ולקרוא ספר טוב.

ואם לא די בכך, הילדים היו גם צריכים לנהל רישום ותיעוד של כל הפעילויות (כן, מרחנו עוד שעה...) מתוך מטרה בסיסית "לראות מול העיניים" כמה פעילויות הם עשו ולהעריך, כיון שלעיבוד ולסיכום הפעילות יש חלק מהותי ועיקרי מאוד מהעשייה. וכדי לסכם פעילות צריך לדעת גם "לשווק" אותה.

אז באותו בין הזמנים היה לנו שימוש ב"כותרות" ויצירת עניין, היה רישום ותיעוד והיו גם שיחות לסיכום ועיבוד מידי יום בסוף היום. החל מהבסיס, "מה היה לנו היום?...", כשכל ארטיק הוזכר שם וכל פרס בשקל קיבל את מקומו, וגם שיח ברמה עמוקה יותר, של עיבוד רגשי לחוויה ומה למדנו ממנה היום, בשפה חופשית מותאמת לכל גיל. זמן איכות מושקע ומעצים שכולנו נהנינו ממנו.

את השנה הזו סיכם בני הבכור (ההוא מ"פנקס הקיטורים"...) בכותרת רשמית נוספת, כ"בין הזמנים הכי מוצלח שהיה לו בחיים". זאת על אף שהתקציב לא עלה על כמה מאות שקלים בודדים, ולא התקשרו מהבנק לספר על האוברדרפט.

"שיווק בתוך פיתוח" ו"פיתוח בתוך שיווק". זה הסוד.

תוכן שיווקי

ספר דברים, בו אנו פותחים כעת, הוא ספר ייחודי ושונה מהארבעה שלפניו.

בעוד את הספרים הקודמים כתב משה רבנו מפי הקב"ה, את הספר הנוכחי הוא כתב באמירה אישית משל עצמו.

מה יש בספר הזה ששונה? כל המפרשים כמעט עוסקים בשאלה הזו.

האם יש בו חזרתיות על המצוות? מדוע, אם כן, לא כל המצוות מופיעות בו? ומדוע יש גם כמה מצוות חדשות, שלא הופיעו בספרים הקודמים? האם זה ספר שמטרתו היא "תוכחה ומוסר"? מה הקשר, אם כן, למצוות שנתחדשו בו?

בחרתי להתמקד דווקא במספר מפרשים שבחרו לראות את הספר הזה בצורה מסוימת שמתחברת לדברים שכתבתי לעיל: האברבנאל ראה בו ספר שמהותו לחזור לבאר ולהסביר עניינים השקפתיים ולימודים שנפל בהם ספק במוחותיהם של ישראל, ובהם נזקקו לתיווך נוסף והסברה מיוחדת.

הרש"ר הירש זצ"ל הוסיף וכתב ברוח הדברים: "כללו של דבר, ספר דברים הוא סיכום של אותן מצוות שהיה צריך להזכירן במיוחד, הן למנהיגים והן לכל יחיד ויחיד... חלק מהדברים חזרו ונכתבו פעם נוספת משום שהדבר נחשב כהכרחי למטרה הרצויה.... הכינוי "משנה תורה" במובן של חזרה על התורה מתאים לספר זה רק אם נפרש את משמעותו כך: ספר דברים מספר על החזרה והביאור בעל פה של כל התורה, שבהם סיים משה את פועלו למען עמו עלי אדמות".

גם אונקלוס על הפסוק "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור", מפרש "פרש ית אולפן אורייתא הדא למימר".

מה ההבדל המהותי כל כך לאונקלוס בין "באר" ל"פרש"?

אנו מניחים בהשקפה ראשונה שמובנן של שתי המילים זהה, אך יש מי שהבהיר לנו שיש שוני במובנם של שני הביטויים הללו: "באר", כמו "באר מים חיים", כלומר נביעה מהמקור."פירוש" מרחיב, כעין "הרחבת הקמטים כדי לעמוד על הרחבתו של המאמר", מלשון "פרישה ומתיחה".

ספר דברים, אם להיעזר קצת בשפה ה"מודרנית" יותר שלנו, בהתבסס על דברי המפרשים הנ"ל, הוא "ספר שיווקי".

ספר שענה על הצורך של עם ישראל ומנהיגיו באותה שעה, לפני הכניסה המשמעותית לארץ ישראל, לפשט ולבאר שוב דברים העומדים ברומו של עולם, לשים את משה רבנו ב'פרונט' של העשייה העצומה שלו, לחזק, לעודד, לשמש כ"הסברה" וכמענה לצרכים וספקות שחלחלו לעם כדברי האברבנאל, ו"בכך סיים משה את פועלו עלי אדמות".

ה"פיתוח" האישי האחרון של האיש שאמון היה על פיתוח כל עם ישראל וחיבורו לבורא היה ה"שיווק", "פרישה ומתיחת פנים" לארבעת הספרים הקודמים בתורה.

פיתוח שבשיווק, שיווק שבפיתוח.

לשווק את החיים בכותרות

ומי שנותר עדיין ספקן בנוגע ל"קייטנה", וחושב שזה מתאים רק לגילאי הילדות הצעירים ולא לבוגרים כמונו, יותר ממוזמן לנסות זאת על עצמו, ולגלות איך קצת "שיווק" ו"כותרות" יכולים ליצור גם אצלו הבדל משמעותי...

אני כבר הבנתי שזה לא רק לילדים, זה מתאים לכולנו.

כדי להגיע לתחושת עשייה וסיפוק, זה דורש מאיתנו להשקיע מעצמנו קצת זמן לצורך הגדרה, עיבוד וסגירה.

להזכיר לעצמנו בסופו של יום או בסופה של תקופה "סיכומים" של ההנאות הקטנות, ההצלחות המלאות או החלקיות, השאיפות והתהליכים. שיווק של "מה עשינו היום" וגם חשיבה ב"כותרות" להבא.

אם נקום גם אנו ל"יום של חיזוק באמונה", "יום של התגברות", "יום של כיבוד הורים", "יום של טיפול במטלות", "יום של שטייגען", "יום של חסד ונתינה", "יום של חשיבה ותובנה", אז הימים שלנו עשויים להיראות אחרת מתחילתם ועד סופם.

איך שנספר ונשווק לעצמנו את המציאות, כך היא תהיה בע"ה.

הרב אבי אברהם הוא יועץ ומטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה.

ליצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com