פרשת דברים: כשרוצים להוכיח, צריך לבדוק איך הכל התחיל

פרשת דברים פותחת עם דבריו של משה רבנו לעם ישראל לפני פטירתו. התורה מפרטת את המקום בו העביר משה רבינו את דבריו: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בַּמִּדְבָּר, בָּעֲרָבָה, מוֹל סוּף, בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א', א').

המדרש מבאר, שכל שם מקום, מרמז על חטא מסוים שחטאו בני ישראל במשך שנות שהותם במדבר, וניתן לעיין בדבריו של רש"י המפרט כיצד כל שם של מקום מרמז על חטא אחר. משה רבינו בוחר בדברי הפרידה שלו להוכיח את בני ישראל על חטאי העבר שלהם, ורבי ירוחם ממיר מאיר את עיננו בנקודה חשובה ואקטואלית בעניין התוכחה, ולשם כך הוא מביא מדרש: "אלה הדברים - זה שאמר הכתוב: 'מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן' (משלי כ"ח, כ"ג). רבי פנחס בשם רבי חמא בר חנינא אמר: 'מוכיח' - זה משה. 'אדם' - אלו ישראל...'אחרי חן ימצא' - זה משה דכתיב: 'וגם מצאת חן בעיני' (שמות ל"ג, י"ב). 'ממחליק לשון' - זה בלעם, שהחליק בנבואותיו וגבה ליבם ונפלו בשיטים" (דברים רבה א', ב').

 כלומר, בספר דברים מובאות תוכחות רבות, ומטרתן העיקרית היא שבני ישראל לא יחזיקו מעצמם צדיקים וזכאים. משה רבינו מעביר את המסר הזה לא פעם אחת. לדוגמא: "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם" (דברים ט', ה') ועוד. משה אומר לבני ישראל - אל תדמו בנפשכם שאתם צדיקים. זכרו את חטא העגל, את חטא המרגלים, את חטא בעל פעור... משה רוצה שבני ישראל לא יסיחו את דעתם מכל החטאים שלהם והוא אומר להם - אל תרמו את עצמכם שאתם צדיקים והכל נעשה בשגגה. לא! "מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם השם מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם" (דברים ט', כ"ד).

תוכחה פירושה בירור דברים, ומשה רבינו רוצה שעם ישראל יברר לעצמו ויציב לעצמו את מעשיו באופן ברור ביותר. לא להסתיר את הכישלונות אלא להיפך – לזכור אותם כדי שהם לא ישובו.

המדרש כותב, שאחת הסיבות שגרמו לבני ישראל לחטוא עם בנות מואב היא השבחים שבלעם שיבח את עם ישראל, וכך כותב רבי ירוחם ממיר: "וזהו עניין מוכיח, ועל זה נאמר 'מוכיח אדם אחרי חן ימצא'. 'ומחליק לשון' זה בלעם, כשראה את הכלל ישראל ברכם תיכף, ועל ידי זה באו לידי בחינה שלא היו במצב של "חטאתי נגדי תמיד", ומזה יצא ה"גבה לבם", ונפלו בשטים. הרי רואים אנו בזה את הסכנה הגדולה שיש בהיסח הדעת כל דהו מהחטא. ומזה מתבאר מהו ענין תוכחה, ואיזה עיקר גדול הוא בעבודת האדם. שיהיה החטא עומד תמיד לנגד עיניו, ואיזה השבת אבדה, ופקוח נפש הוא, כשאדם חוטא ואינו יודע מהחטא, ובא אחד ומגלה לו, שהוא מחיה נפשו בזה, ועל זה נאמר מוכיח אדם אחרי חן ימצא" ("דעת תורה" תחילת הפרשה).

שמיעת התוכחה היא עיקר גדול בהתקדמות הרוחנית של האדם: "ומזה תצא הערה נוראה לאדם מהו 'מחליק לשון', ואיך שכל עסקו של האדם וטבעו הוא להחליק לעצמו. ביכולתו להונות עצמו ולייחד לעצמו גדולות ונצורות מחלום בעלמא, ותכונתו הוא להחליק לשון לעצמו בגלוי ועוד יותר בסתר. ומזה יתבונן האדם בגודל ערך לימוד המוסר, ועד כמה הוא הכרחי לאדם, שיסוד המוסר הוא להעמיד את האדם על חטא, לבל יהיה מחליק לשון לעצמו, ובזה תלויה הצלחתו ואושרו..." ("דעת תורה", שם).

לאור דבריו של רבי ירוחם, המדרש מגלה לנו שסוד ההצלחה של האדם בהתקדמותו בעבודת המוסר, טמון בתוכחה. משה רבינו זיכה את בני ישראל בתוכחתו, ולעומתו בלעם הרשע, ששיבח את ישראל, פגע בהם וגרם להם להיכשל בחטא.

זו נקודה כל כך חשובה. הטבע האנושי של האדם הוא "להחליק לשון" ביחס לעצמו. אדם "מעגל פינות" ומוותר לעצמו משום שלא נוח לו להעמיד את חטאיו ממול עינו. היצר מנסה "להחליק לשון" ולתרץ אלפי תירוצים למה האדם הוא בסדר, אולם המדרש מלמד אותנו שכך אי אפשר להתקדם. גם דוד המלך כותב: "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים נ"א). אדם צריך להעמיד את הנפילות שלו מול עיניו ולזכור שהוא במלחמה תמידית מול יצרו.

אחד החטאים שמשה מוכיח עליהם הוא חטא העגל. את חטא העגל משה מרמז במילים: "ודי זהב". רש"י כותב: "ודי זהב – הוכיחן על העגל, שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם שנאמר "וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל" (הושע ב', י'). התלמוד כותב (ברכות לב ע"א), שמשה הגן על עם ישראל בחטא העגל, בטענה שהכסף והזהב הרב שאלוקים השפיע עליהם בביזת מצרים הוא זה שגרם להם לחטוא, שהרי ידוע שאין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. שפע חומרי רב, כשלא יודעים כיצד להשתמש בו, עלול להוביל לחטאים.

רואים אנו כאן, שהתורה רואה את סיבת החטא רחוק הרבה יותר מהחטא עצמו. התורה תולה את החטא בדברים אשר נעשו זמן רב לפני החטא, ואשר לכאורה אין להם שייכות כלל עם החטא, ויותר מכך - הדברים האלו הם אפילו מותרים לגמרי אולם בהתבוננות נכונה מגלים שבהם טמון שורש החטא.

משה רבנו מלמד אותנו עיקר גדול בעבודת האדם – להתבונן היטב בהתחלות הגורמות ומביאות לידי מעשה, גם בהתחלות המותרות, וזהו בירור דברים ותוכחה אמתית.