הרב ראובן אלבז: מדוע סירב הרב להוציא את השוחט מביתו?

"ה' אֱלֹֽקֵיכֶםהִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכֽוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹֽב" (דברים א', י').

משה רבנו מאיר עיני ישראל ואומר להם שהם ככוכבי השמים לרוב, אך לכאורה קשה, וכי מספר היהודים הוא כמספר כוכבי השמים? הרי היהודים במדבר היו בסך הכל כמות מועטת יחסית לכל תושבי העולם, וגם כיום מספר היהודים בעולם הוא אפסי לעומת כל יצורי העולם. ומה הביאור בדברי משה רבנו ע"ה?

אלא שבכוכבים יש תכונה מיוחדת. אם מסתכל עליהם במרחק רב, כגון מהמקום שאנו נמצאים בכדור הארץ, כל כוכב נראה בעינינו קטן. אך כאשר מתבוננים ומסתכלים בקירוב דרך טלסקופ וכדומה, רואים כמה כל כוכב וכוכב גדול ומאיר.

כך גם עם ישראל, מראיה שטחית וחיצונית מרחוק רואים שהם קטנים ומועטים, אך כשמתבוננים ומתקרבים אליהם, וצופים במעשיהם, רואים כמה הם גדולים, גדולים באיכות, חכמים ונבונים, רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּֽה (דברים ד', ו'). לכן צריך זהירות רבה ועצומה שלא לפגוע באף יהודי, כיוון שכל יהודי הוא יקר ערך והמעלה, וכל שכן שלא לדבר ולפגוע בכללות עם ישראל.

וזהו שנרמז בתחילת הפרשה, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל (דברים א', א'), אלה ראשי תיבות – א'בק ל'שון ה'רע, שיש לכל אדם ואדם להיזהר לא רק מלבד לשון הרע על איש ישראל, אלא אף מאבק לשון הרע.

ובעניין זה נספר אודות תלמיד בישיבת לומז'ה, שכיהן בה מקדמת דנא הגאון הגדול רבי יחיאל מיכאל גורדון, ולאחר פטירתו מונה האב"ד רבי ראובן כץ לראש הישיבה.

והנה אותו תלמיד דרש בטקס האירוסין שלו והחל להודות להוריו, למוריו ולשאר האנשים שעזרו וסייעו בידו להגיע עד הלום, מודים דרבנן היינו שבחיינו, המשיך החתן להודות לראש הישיבה ולצוות הרמי"ם ולפתע הזכיר גם את מורו בחיידר בכיתה ב', וזאת מפני שצעירותו תקף אותו יצרו וגנב מחברו חפץ שווה ערך, והר"ם, בחכמתו הרבה, במקום לגלותו לעיני כל הכיתה - לקח ממנו את אותו החפץ בלי שאף אחד ירגיש, כדי שלא יפגע וייעלב, והוכיחו בדברי מוסר נעימים לאחר השיעור שאין לעשות כמעשה הזה.

סיים אותו בחור ואמר, שבזכות אותו ר"ם הוא המשיך בתלמוד תורה ולא פרק מעליו עול תורה ומצוות, עד הגיעו עד הלום, ולכן חייב הוא הכרת הטוב לאותו ר"ם בכיתה ב' שלא פגע וזלזל בו לעיני כולם. ישמע חכם ויוסף לקח.

אילו בכו כשהיו בציון

נמצאים אנו לפני תשעה באב, היום המר והנמהר בו שלח הקב"ה אויב בשערי ירושלים והוגלתה שארית הפליטה לבין האומות ונשארה ארץ ישראל בלי בניה, מִבְּלִי בָנֶיהָ הִיא יוֹשֶׁבֶת וְרֹאשָׁהּ חָפוּי כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלָדָה (מנוסח תפילת נחם).

במדרש איכה (פתיחה ל"ד, וכן הוא בפסיקתא ובפירוש רש"י לירמיהו מ', א') מובא שלאחר שהחריב נבוזרדאן את בית המקדש והגלה את ישראל בשלשלאות של ברזל, היה ירמיהו הנביא הולך ושָׂם ראשו בחבלים כדי שיסחבו אותו יחד עם שאר העם.

אך נבוזראדן קיבל הוראה מנבוכדנצאר לשמור מכל משמר על נביא היהודים ולהיזהר שלא לפגוע בו, קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ שִׂים עָלָיו וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה רָּע, כִּי כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אֵלֶיךָ כֵּן עֲשֵׂה עִמּוֹ (ירמיה ל"ט, י"ב), ולכן הזדרז נבוזראדן והוריד את הקולר מעל ראשו של ירמיהו.

לאחר זמן חזר ירמיהו ושם ראשו בקולר, ושוב היה נבוזראדן מסיר הקולר ממנו עד שהגיעו עם ישראל לבבל.

כשהגיעו לבבל חשב ירמיהו בלבו ואמר, אם אלך עמהם לבבל אין מנחם לגלות הנשאר בארץ ישראל, עזב אותם והלך לו לכיוון ארץ ישראל. כשראו כך בני הגולה געו כולם בבכייה ואמרו: אבינו ירמיה, איך אתה מניחנו כך, וזהו שנאמר עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן (תהילים קל"ז, א').

ענה ירמיה ואמר להם, מעיד אני עלי שמים וארץ אלו בכיתם בכייה אחת עד שאתם בציון לא גליתם, אילו הייתם בוכים לפני ה' יתברך מעט הוא היה מוחל וסולח לכם, לא היה נחרב הבית ולא הייתם גולים לבין האומות. אך לא בכיתם, לא חזרתם בתשובה, נשארתם ללא דמעה, בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ (איכה א', ב').

ואנו נושאים תחינה ותפילה לפני ריבון העולמים, ריבונו של עולם, עם ישראל בוכים ונאנחים ומצפים לישועתך יתברך, גאל נא את עמך ישראל והראנו בישועתך השלימה.

* * *

רבותינו שואלים (יומא ט ע"ב), בית מקדש שני מפני מה חרב, מפני שהיו שונאים זה לזה, הייתה ביניהם שנאה ולא היו מוכנים לוותר אחד לשני, הם לא השכילו להבין עד כמה יכול להרוויח האדם שמוותר ומוחל לשני.

אחד מראשי הישיבות שלי, הגאון רבי רפאל שפירא זצ"ל (ראש ישיבת "תפארת הכרמל" ו"תפארת ישראל" בחיפה), סיפר על הגאון רבי יצחק זאב מבריסק זצ"ל, שכשהכתירוהו בראשונה להיות כרבה הראשי של בריסק, גילה הרב שחלק מהשוחטים והבודקים של העיירה אינם שוחטים כפי ההלכה ואינם חפצים לשמוע לפסקיו והלכותיו, ובכך מכשילים את יהודי העיירה בספק אכילת נבלות וטריפות.

הרב ביקש לכנס לביתו את כל בעלי החנויות בעירו השומעים לדבריו וסרים למשמעתו, כדי להכריז בפני כל תושבי העיירה שאפשר לאכול רק באלו החנויות שנמצאים תחת חסותו. והנה, הדבר התגלגל מפה לאוזן עד שהגיע לאוזנו של אחד מבעלי השחיטה האסורה, שהחליט אף הוא להשתתף באסיפה שעושה הרב בביתו כדי לשבש ולהרוס לרב ולשומעי לקחו את מחשבתם ורצונם.

כשניגש הרב לדבר בעניין השחיטות האסורות הבחין באותו שוחט, ולא רצה לדבר בפניו כדי לא להעליבו ולפגוע בו בצורה ישירה בפני כל הסובבים. בעלי האטליזים ששהו במקום הבחינו שהרב לא רוצה לדבר בפני אותו שוחט, ניגשו אליו וביקשו ממנו בצורה יפה שיצא מבית הרב, שהרי הוא לא הוזמן לאסיפה זו.

השוחט התעקש ולא היה מוכן לצאת עד שהרב יאמר לו זאת בפירוש. הוויכוח נמשך דקות ארוכות, עד שאחד מאנשי המקום שהיה פיקח ביקש לדבר עם אותו שוחט מחוץ לבית בענייני עסקים, הסכים השוחט ויצאו שניהם מחוץ לבית הרב.

בעלי החנויות, שנכחו במקום וצפו בכל המחזה, תמהו ושאלו את הרב מדוע לא ניגש לאותו שוחט וביקש ממנו לצאת מהבית. הרב השיב ואמר: "איך אעשה כדבר הזה? הרי בית המקדש נחרב בגלל שביזו והוציאו את בר קמצא מהסעודה בבושת פנים (יעוי' בגיטין נה ע"ב), ולכן החלטתי שרק אם אותו שוחט יצא לבדו - אסכים לדבר, אך אם הוא לא יסכים לצאת, לא אוציאו מביתי".

עד כמה צריכים אנו להיזהר זהירות גדולה לא לבזות האחד את השני, אלא לוותר ולסלוח, כיון שאיננו יודעים מה ביזיון עלול לגרום ולהוליד.

ועל ידי שנרבה ביננו את האהבה האחווה השלום והרעות נזכה לראות בבניין ירושלים ובית קודשנו ותפארתנו יחד עם משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.