גזירת המעונות של ליברמן: מדוע באמת אברכים זכאים למימון מכספי הציבור?

מירי קוסובר, אשת אברך ואם לעשרה, התראיינה לפני מספר ימים בתוכנית הרדיו של ינון מגל ובן כספית ברדיו 103FM, ודיברה על השלכות "גזירת המעונות" של שר האוצר אביגדור ליברמן. למי שלא בקיא בפרטים, נסביר שמדובר בהוראה של השר למנוע סבסוד של מעונות לילדי משפחות אברכים, אשר בהן שני בני הזוג אינם ממצים את כושר ההשתכרות.

במהלך השיחה עם קוסובר, שלף כספית ציטוט בשם רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, שאמר "כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון", כהוכחה שאין זה נכון לעסוק רק בלימוד תורה, אלא חובה גם לעסוק במלאכה.

במקרה אחר, במסגרת כתבה שערך דני קושמרו מערוץ 12 על שכרם של אברכי כולל, הוא שוחח עם שני אברכים וציטט בפניהם את דברי הרמב"ם שכתב כי "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה", כראיה נגד מימון שכרם של אברכי הכולל מכספי הציבור.

לכאורה טענות כבדות משקל. אך האם אומנם כספית וקושמרו צודקים בטענתם?

ובכן, כדי לעשות סדר בדברים פניתי לרב ישראל אברמובסקי, ראש בית המדרש "תורה והלכה" בירושלים, על מנת שיעמיד את הדברים על דיוקם.

כהקדמה ראוי להביא את המשנה במסכת קידושין שנראית לכאורה כסותרת את עצמה. בתחילתה כתוב "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה", ובהמשכה אומר אותו תנא עצמו: "מניח אני כל אומנות שבעולם ואין אני מלמד את בני אלא תורה". ההסבר הוא שלמעשה אין סתירה, אלא יש מקום גם למי שמשלב לימוד תורה עם דרך ארץ, וגם למי שבוחר לעסוק בלימוד תורה בלבד. בין שתי האפשרויות, התנא בחר עבור בנו את הדרך השנייה, ולכן הניח כל האומנויות שבעולם ולימד את בנו רק תורה.

אם כך הם פני הדברים, נעבור לציטוט שהביא כספית בו המשנה קובעת כי "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון". מדוע באמת נדרשת מלאכה גם למי שעוסק בתורה?

אלא שאם כספית היה משקיע עוד קצת מאמץ וטורח לעיין בפירושו של רבי עובדיה מברטנורא, היה למד שאדם הלומד תורה זקוק גם למלאכה רק על מנת שתהיה לו פרנסה, שכן בלעדיה יגיע לידי בטלה ועוון. אך אם פרנסתו מסודרת ממקורות אחרים, בוודאי שאינו צריך גם לעסוק במלאכה.

נמשיך. בנוגע לציטוט שהביא קושמרו, צריך לציין שהרמב"ם התייחס בהרחבה רבה לחובה ללמוד תורה, וכתב בין היתר: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים". כלומר, חובת לימוד התורה מוטלת על כולם, ללא יוצא מהכלל.

ובכל זאת, לגבי הציטוט היחיד בו משתמשים על מנת לתקוף את אברכי הכולל, רצוי לעיין בפירושו של הכסף משנה, ממש ליד ההלכה הזו ברמב''ם, בו פוסק רבי יוסף קארו הלכה למעשה כי לומדי תורה "נוהגים ליטול שכרם מן הציבור. והסכימו כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. שאילו לא הייתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה, לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי". גם הרמ''א פסק שאף לאדם בריא מותר לקחת פרנסתו מהציבור כדי שיוכל לעסוק בתורה, וכן נהגו לפני תקופת הרמב''ם, בזמנו, ולאחר מכן.

המהרש''ל התבטא אף ביתר חריפות וכתב כי "עוון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים, אפילו יודע מלאכה וחכמה שיוכל ליגע בה להרוויח כדי לפרנס את ביתו, בוז יבוזו לו באהבת התורה ולומדיה, כי אי אפשר שיבטל מלימודו, אכן אם יש לו ממון כבר המספיק לו לחיות את עצמו שאין ביטול תורה כלל, אז עוון בידו ליהנות משל ציבור".

וכך פסקו עוד ראשונים ואחרונים עד זמננו, כפי שכתב הרב משה פינשטיין ש"מותר וגם מחויב להתפרנס ממתנות אנשים וכל שכן מהצדקה, שאין לך עני גדול מזה שלא יוכל להתפרנס ממלאכתו כשילמד תורה, ואין לך קידוש שם שמים ומכבד התורה גדול מזה שמתבזה ליטול צדקה בכדי שיהיה לו האפשרות ללמוד התורה". 

מתברר אפוא, כי כאשר אנשים אשר מעולם לא למדו ולא שנו ואשר כף רגלם לא דרכה בשערי בית המדרש מצטטים חצאי הלכות או משניות, יש לקחת את הדברים בערבון מוגבל, וראוי לעמוד על עומק דבריהם של חכמינו.

לסיום מוסיף הרב אברמובסקי: בל נשכח שעולם התורה הוא עמוד האש אשר לפני מחנה העם היהודי. מי שזוכה ומבין זאת – אשריו. מי שאינו מבין זאת, הרי אנחנו כאן כדי להסביר לו. אבל אם בכל זאת יש מי שאינו רוצה להבין, נצטער עליו, אך לא נעזוב את דרכנו, ולא נכבה את אבוקת האש שלנו בגלל חוסר הבנה של אדם כזה או אחר.

ימשיכו המתנכלים להתנכל, והצעקנים לצעוק, אך שיירת התורה תמשיך בדרכה הלאה.

כשליברמן ציטט את הרמב"ם, מה הוא פספס? הרב זמיר כהן בהסבר חזק ומרגש: