1953 שנות גלות, וזה מה שבידינו לעשות כדי לקרב את הגאולה

אחת השאלות שאדם נשאל בבואו לבית דין של מעלה היא - האם ציפית לישועה? לצערנו גם בין שומרי תורה ומצוות בקפדנות, לא רבים יוכלו להשיב תשובה חיובית. אנחנו אומרים אמנם בתפילה 'כי לישועתך קוינו וציפינו כל היום' אבל אם נהיה כנים עם עצמנו אנו די רחוקים מציפיה לישועת ה'. אולי יש הסובלים מבעיה מסוימת ומקוים שהמשיח יפתור להם את הבעיות, וכפי שנראה להלן גם ציפיה כזו יש לה ערך מסוים, אבל ככלל – מצבנו טוב יחסית.

אולם בימים אלו עלינו להתנער מהתפיסה המעוותת הזו, ולזכור שיש בורא ומנהיג לעולם, ועלינו לחכות ולצפות לישועתו ולגאולת העולם. חשוב שנדע שהאדישות שלנו והעדר הציפיה הינם מכשולים בדרך לגאולה.

המהר"ל מסביר שתפיסת אי הנורמליות שבגלות – היא חלק מסיבת השינוי והחזרה לגאולה. והוא מונה בתחילת ספרו 'נצח ישראל' העוסק כולו בגלות וגאולה – שלשה היבטים של אי נורמליות במצב הגלות. א. יציאת עם מארצו ב. שעבוד על ידי אחרים ג. פיזור.

במבט השטחי אנחנו לא נמצאים בסיטואציה הזו. אנחנו בארץ ישראל, ארץ חמדה טובה ורחבה, לא נמצאים תחת שעבוד נכרים, וגם הפיזור של עם ישראל בעולם נתון לבחירה, וכל מי שחפץ יכול להתיישב בארץ הקודש.

ובכל זאת המצב לא נורמלי ואולי ביתר שאת...

יש אי נורמליות מאד מובהקת דוקא בכך שעם היותנו בארץ הקודש ואין בה שלטון נכרים, היא נמצאת תחת שלטון המתנכר לדת, מתנהלת שלא על פי חוקי התורה – ולא אחת אף פוגעת בהם ביודעין, וזו לא רק הממשלה הפוגענית הזו.

אנחנו נמצאים תחת שלטון יהודי אבל הרוח אינה יהודית, והחינוך אינו יהודי, מיליוני ילדי ישראל אינם מכירים את השבת ואת החומש, וחלקם אף 'שמע ישראל' אינו יודע...

וגם מבחינת הפיזור, אם כי כאמור כל אחד יכול להגיע לארץ ומבחינה מסוימת יש בה קיבוץ גלויות, אבל עדיין אנחנו עם 'מפוזר ומפורד'. הפילוג והמחלוקת אוכלים בנו בכל פה, והקיבוץ הוא רק גיאוגרפי.

בכל המובנים הללו נמצא שיש כאן אי נורמליות בבחינת 'הפוך על הפוך' ואם כן עדיין עלינו להכיר בחריגות של מצבנו, להרגיש שהמצב חייב להשתנות וההכרה הזו היא חלק מגורם השינוי, הציפיה הזו לשינוי וישועה – יוצרת תהליך.  

הצער על המצב וההכרה בחריגותו הכרחיים כדי להגיע לשינוי וגאולה, ההשלמה עם המצב וההרגל אליו – מרחיקים את הסיכוי.

להיות 'ציונים'

התלמוד במסכת סוכה דף מ"א קובע כי יש לנו חובה לזכור את ציון ואת חורבן בית המקדש ולעשות מעשים המבטאים את ציפייתנו ודרישתנו לבניינה, והדבר נלמד מן הפסוק 'ציון היא דורש אין לה' משמע כי היה אמור להיות לה דורש ומבקש, ובהעדרו ישנה סיבה להמשך הגלות...

בקיצור, עלינו להיות 'ציונים'... המשמעות של כך היא בראש וראשונה לצפות ולהתפלל לגאולת ציון, לצקת תוכן לתפילות אותן אנו אומרים שלש פעמים ביום ויותר, התפילות לבנין ירושלים תהיינה מעומק הלב בציפיה שתהיה בנויה גם במובן הרוחני, שתחזור לקדושתה ולתפארתה, שלא יהיו שועלים מהלכים בהר ציון, ו'שועלים' אינם דוקא בעלי חיים אלא כל הגורמים והאלמנטים המחללים את עיר הקודש והמקדש - שנוכל לומר בכנות 'כי לישועתך קוינו (וציפינו) כל היום...'.

וגם גאולה גשמית בכלל. חגי הנביא, אחד מתרי עשר נביאים ומאחרוני הנביאים שעוד היה בתקופת חורבן בית ראשון וגם בשיבת גלות בבל, נשלח בשליחות נבואית לעורר את העם בעת תחילת שיבת ציון הראשונה, בימי דריוש, לומר לעולי בבל כי אדישותם וחוסר עירנותם לבנין בית המקדש מחדש - גורמת לעיכוב בנייתו אף שכבר הגיעה העת לכך. וכך נאמר בחגי פרק א': "בִּשְׁנַ֤ת שְׁתַּ֙יִם֙ לְדָרְיָ֣וֶשׁ הַמֶּ֔לֶךְ בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשִּׁשִּׁ֔י בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֨ה דְבַר־ ה' בְּיַד־חַגַּ֣י הַנָּבִ֗יא אֶל־זְרֻבָּבֶ֤ל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל֙ פַּחַ֣ת יְהוּדָ֔ה וְאֶל־יְהוֹשֻׁ֧עַ בֶּן־יְהוֹצָדָ֛ק הַכֹּהֵ֥ן הַגָּד֖וֹל לֵאמֹֽר:  כֹּ֥ה אָמַ֛ר ה' צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א עֶת־בֹּ֛א עֶת־בֵּ֥ית ה' לְהִבָּנֽוֹת". לאור העיכובים בבניה סברו העולים שלא הגיעה העת, ועל כך פונה אליהם הנביא להוציאם מאדישותם: "וַֽיְהִי֙ דְּבַר־ה' בְּיַד־חַגַּ֥י הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר: הַעֵ֤ת לָכֶם֙ אַתֶּ֔ם לָשֶׁ֖בֶת בְּבָתֵּיכֶ֣ם סְפוּנִ֑ים וְהַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה חָרֵֽב?" יחד עם זאת הוא בא לעורר אותם להרגיש את החסרון וההעדר, ומעניין שהנביא בוחר לציין להם את הקושי הכלכלי והעדר ההצלחה בפרנסה – כביטוי לחסרון של בית המקדש: "וְעַתָּ֕ה כֹּ֥ה אָמַ֖ר ה' צְבָ-א֑וֹת שִׂ֥ימוּ לְבַבְכֶ֖ם עַל־דַּרְכֵיכֶֽם: זְרַעְתֶּ֨ם הַרְבֵּ֜ה וְהָבֵ֣א מְעָ֗ט אָכ֤וֹל וְאֵין־לְשָׂבְעָה֙ שָׁת֣וֹ וְאֵין־לְשָׁכְרָ֔ה לָב֖וֹשׁ וְאֵין־לְחֹ֣ם ל֑וֹ וְהַ֨מִּשְׂתַּכֵּ֔ר מִשְׂתַּכֵּ֖ר אֶל־צְר֥וֹר נָקֽוּב".

בית המקדש הוא מקור הארה רוחנית, מקום השראת השכינה, אבל יחד עם זאת הוא גם מקור השפעת החיות הכלכלית והפרנסה. הקרבנות מעלים לה' את הדומם החי והצומח, הקרבן בדרך כלל מבעלי חיים, מנחות ונסכים מן הצומח, והמלח על כל קרבן מן הדומם, ואליהם מצטרף האדם המקריב להעלות את כל חלקי הבריאה לגבוה - ועל ידי כך להוריד שפע פרנסה וכלכלה.

העדרו של בית המקדש מונע את מיטב השפע הכלכלי, ומותר ורצוי לשים לב גם לכך בצד האבל על חסרונו העיקרי בהיבטים הרוחניים.

אז לפחות בימים אלו עלינו לעורר את ליבנו להרגשת החסר ולקוות לשינוי, ובעזרת ה' נגאל במהרה בימינו ובא לציון גואל.