32 שנה לפיגוע בקו 405, הנהג משחזר: "שכנעתי את בני הזוג לעלות לאוטובוס, והם נהרגו בפיגוע"

פרצופו של עבד אל עאדי ענאיים לא יימחה לעולם מזכרונו של משה אלול. "חשדתי בו מהרגע הראשון שעלה אל האוטובוס, אך נאלצתי להתרכז בנסיעה ולא יכולתי להעניק לו את תשומת הלב המרבית. עד מהרה יתברר לי עד כמה צדקתי בחשדותיי", אומר לנו משה אלול, נהג אוטובוס לשעבר וכיום אברך כולל.

"הייתי באותה תקופה חילוני לחלוטין", הוא מציין, "אבל גם כחילוני לא יכולתי לפספס את הסימנים מן השמים שהתרחשו לכל אורך האסון הכבד, וגם את אלו שהתרחשו לפניו", הוא מפתיע.

אלול, 63, גדל במשפחה מסורתית. הוא למד בבית ספר דתי סמוך לבית הוריו שבתל אביב. "הדת הייתה נוכחת בבית, אולם היינו רחוקים משמירת מצוות", הוא אומר. במהלך השירות הצבאי, גם שיירי היהדות שספג בבית הוריו נעלמו. אל חברת אגד הוא הגיע לאחר שאביו דחק בו לעשות זאת. "אז העבודה בחברה הייתה חלום של רבים, לאור התנאים הטובים שהציעה", הוא נזכר, "אבי ביקש להעניק לי עתיד טוב ודחק בי לעשות את הצעד הזה".

בתקופה הראשונה לאחר חתונתו התגורר אלול עם רעייתו בעיר ערד. באותה תקופה, חבר מהצבא שכנע אותו להצטרף לאירוע שערך ארגון 'ערכים' בעיר. "תחילה ניסיתי לדחותו בנימוס ואמרתי לו שההרצאות הללו מתאימות לאנשים שגדלו בבתים חילוניים ומחפשים רוחניות, אבל אני כבר מכיר את היהדות, אולם הידיד לא וויתר. לבסוף השתכנעתי והגעתי לאירוע, במהלכו הבנתי כי היהדות היא האמת והחלטתי להתקרב אל הדת".

כיצד קיבלו בסביבתך את חזרתך בתשובה?

"משפחתי קיבלה זאת בהבנה. המאבק הראשון שלי כאדם שומר תורה ומצוות היה דווקא מול מנהלי התחנה הקטנה בערד. פניתי אליהם והודעתי כי החלטתי שלא לעבוד בשבת. הם כעסו, אך לאחר שהבינו כי אכן בחרתי בדרך של שמירת התורה, הוחלט לבסוף לאפשר לי שלא להגיע לעבודה בשבתות".

בשלב הבא הקריירה של אלול קיבלה תפנית. "יום אחד הוצע לי לעבור אל תל אביב הרחוקה, כדי לעבוד שם בקו 405 העמוס. תל אביב מאז ומעולם קרצה לי, והחלטתי לקבל את ההצעה".

סימן משמים

מדי בוקר היה אלול יוצא מביתו בעיר העברית הראשונה אל בית הכנסת של התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. "הייתי מתפלל בדבקות, לאחר מכן מוריד את הכיפה וממשיך את סדר יומי. הסתרתי את השינוי שעברתי, כאשר אף אחד מעמיתי אינו יודע שמאחורי הנהג בעל החזות החילונית מסתתר אדם שומר תורה ומצוות".

במקביל לעבודתו בקו 405 פרצה האינתיפאדה השנייה. גלי הטרור פקדו את מדינת ישראל, ואלול נהיה דרוך במיוחד. "חששתי מכך שמחבל יעלה אל האוטובוס שלי. ועל אף שהתפללתי מדי יום והשתדלתי לשמור על המצוות ככל יכולתי, האמנתי כי אני צריך להיות זה שאחראי לגורלי. לא הבנתי כי את העתיד לקרות קובע רק הקב"ה", הוא אומר.

תקופה לאחר מכן, בשעה שאלול נסע מאחורי משאית שעליה היו צמיגים, הוא גילה לפתע כי אחד מהצמיגים נפל מהמשאית, והחל לעוף לעבר חלון האוטובוס במהירות עצומה. "נשכבתי על ההגה, כשאני יודע כי אירוע כזה יכול להסתיים באסון כבד". אלא שבמזל גדול הצמיג קיבל לפתע תנופה ועף אל מעל האוטובוס. "היה זה רמז מן השמים – אחד מני כמה – שרמז על אסון העתיד לקרות", הוא אומר.

ביום ג' בתמוז תשמ"ט, לפני 32 שנה, החל אלול נסיעה נוספת מני רבים. "הגעתי כמדי יום להתפלל בבית הכנסת בתל אביב, ויצאתי לאחר מכן, בסביבות השעה שש בבוקר לכיוון ירושלים", הוא מגולל. "כשהגעתי לירושלים הייתי אמור לנוח מעט ורק לאחר מכן להמשיך לעבוד, אלא שפקח אגד שעמד בתחנה פנה אלי וביקש ממני לעשות את הקו חזור". באותה עת לא היו אוטובוסים לפי שעות מדויקות, והנוסעים היו מגיעים וממתינים עד שהיה מספיק נוסעים לנסיעה באוטובוס, ואז היה מתחיל הקו. כאשר אלול הגיע אל התחנה באותו יום, המתינו במקום עשרות נוסעים שביקשו להגיע לתל אביב, והיה צורך להוציא בדחיפות אוטובוס חדש. כך מצא את עצמו אלול עושה את הדרך חזרה לתל אביב, ממנה יצא אך לפני זמן קצר.

כאשר אלול הגיע לתל אביב שוב הופנתה אליו בקשה להמשיך בנסיעה. "פקח שעמד במקום, ביקש ממני לקחת את הנוסעים שעמדו בתחנה חזרה לירושלים, כשהוא מסביר את התעקשותו בכך שהנוסעים מחכים זמן ממושך לאוטובוס. אלול לא נענה לבקשה ואמר לו כי הוא עובד משעות הבוקר". בתגובה הציע הפקח הצעה שקשה היה לסרב לה: "תיסע לירושלים", הוא אמר, "ותוכל לגמור את הקו ב-12:30 וללכת לביתך". אלול נענה. כבונוס הוא קיבל אוטובוס חדיש שהגיע באותה עת מגרמניה, והיה בשימוש רק על ידי הנהגים הוותיקים של החברה.

נסיעה בדרך אחת

ג' בתמוז, תשמ"ט. קבוצת נוסעים ממתינה זה כחצי שעה בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. המקום אינו מוצל והחום כבד. עם הגעת האוטובוס מיהרו הנוסעים לעלות אליו כדי להתקרר במזגן. אחד מהנוסעים היה צעיר ערבי. "הוא הסב מיד את תשומת לבי, אך לא להרבה זמן. העובדה שהוא הלך לשבת במושב האחורי הרגיעה אותי מעט".

היו אנשים נוספים שמשכו את תשומת ליבך כשעלו אל אותה נסיעה גורלית?

"אכן, ישנם אנשים שזכורים לי באופן טרגי למדי. שניים מהם הם בני זוג שהתלבטו ממושכות האם להצטרף לנסיעה, והם החליטו להתייעץ עמי על העניין. הם תהו בפני מה עדיף להם, האם לנסוע יחד עמי, מה שידרוש מהם להמתין כשעה בירושלים עד לבוא האוטובוס לעין גדי, או שמא עדיף להם להמתין לאוטובוס הבא מתל אביב לירושלים, שימנע מהם להמתין בתחנה המרכזית בירושלים. אני ייעצתי להם שלא להמתין. הסברתי להם כי בירושלים – בה כבר נבנתה התחנה המרכזית שקיימת בה היום – הם יוכלו להמתין בתחנה ממוזגת ונוחה, במקום להמתין תחת השמש הקופחת בתחנה התל-אביבית. ועדיין הם התלבטו מאוד. הם עלו אל האוטובוס, ולאחר מכן החליטו לרדת. לאחר מכן ראיתי כיצד הם עולים שוב. ולאחר מכן הם ירדו בחזרה. לבסוף, לאחר שעלו וירדו 3 פעמים, הם החליטו להישאר באוטובוס. כפי שאנו יודעים, אדם מרגיש את מזלו בליבו פנימה, והם כנראה הרגישו כי דבר מה רע ממתין להם. הם, לצד 14 נוסעים נוספים, נספו באסון הנורא שהתרחש לאחר מכן", אומר אלול וקולו נשנק קמעה.

בני הזוג שנחרטו בזיכרונו של אלול הם אסתר ויצחק נעים, הי"ד. "השניים התגוררו בבת ים, משם יש אוטובוס לעין גדי, אך משום מה בחרו לערוך סיבוב שלם ולהגיע לעין גדי דווקא דרך תל אביב. אף אחד, גם בין קרובי משפחתם אינו יודע להסביר מדוע הם עשו את הסיבוב הזה, ללא כל סיבה נראית לעין", אומר אלול. "שנים לאחר האסון נפגשתי עם בני משפחתם, ילדיהם של בני הזוג, והתחלתי לשמור עמם על קשר. במהלך פגישתי עמם סיפרתי להם את הסיפור על ההתלבטות של הוריהם טרם עלותם על האוטובוס, ובתגובה בתם, שהייתה כבת עשר בעת האסון, סיפרה לי מה התרחש בלילה שלפני הנסיעה". הסתבר כי הבת ביקשה מהוריה שיקחו אותה עמם לעין גדי, אך הם סירבו. "כילדה קטנה מיאנתי לקבל את הסירוב הזה, ובכיתי רבות כדי לגרום להם לקחת אותי", שחזרה הילדה את הלילה שקדם לאסון. לפי עדותה, במשך כמעט לילה שלם היא בכתה, אך באופן לא אופייני להם, ההורים עמדו בסירובם. לאחר לילה של בכיות, נרדמה הילדה וההורים ניצלו זאת כדי לעזוב את הבית, תוך שהם משאירים את האח הגדול לשמור עליה".

(צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

האם האמונה סייעה לך בהתמודדות עם מחשבות שכנראה עלו לאחר מכן?

"בהחלט. תמונתם של בני הזוג עולים ויורדים מהאוטובוס מספר פעמים, לא עוזבת אותי עד עתה. מדי שנה, ביום הפיגוע אני עולה על הקבר שלהם ואומר פרקי תהילים על שני האנשים שההשגחה העליונה קבעה שהם יספו באסון הנורא ההוא".

עיקול מסוכן

הפיגוע הקטלני התרחש בשעה שהאוטובוס הגיע סמוך לטלז סטון. סמוך לאחד העיקולים קם המחבל, עבד אל אעדי אנעיים ממקומו. "ניסיתי להתאמץ ולראות במי מדובר, אך לא הצלחתי בגלל השמש שניצבה מולי, והבליטה את החשיכה היחסית ששררה בתוך האוטובוס", נזכר אלול. האיש התקרב לכיוונו של אלול, וכשהגיע סמוך אליו הוא תפס בחוזקה את ההגה, ומבלי לומר מולה סובב בבת אחת את ההגה לצד ימין.

אלול הבין את שעומד בפניו והחל להיאבק במחבל בכל כוחו. "משכתי את ההגה בחוזקה לצד שמאל, כאשר הוא מושך זאת בתורו לכיוון ימין". באופן טרגי משהו, רוב הנוסעים נמו באותו זמן את שנתם ולא ידעו על הקרב שמתחולל על חייהם. אחרים שמו לב למאבק והחלו לזעוק זעקות שבר.

בינתיים, אלול והמחבל המשיכו להיאבק. אלול הצליח ליישר את ההגה לאחר המשיכה הראשונית של המחבל, אך בשלב זה האוטובוס כבר הוסט מעט לצד ימין. במרחק קצר מהאוטובוס ראה אלול את מעקה הבטיחות שמסביב לכביש, דבר שנסך בו מעט ביטחון.

(צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

מה חשבת באותם רגעים?

"התחלתי אומנם לחשוב על הגרוע מכל, אך הערכתי שגדר הביטחון תמנע את נפילת האוטובוס אל התהום. בעוד הם נאבקים התקרב האוטובוס במהירות אל גדר הביטחון ועלה על מעקה הבטיחות שנמעכה בשניות תחת גלגלי האוטובוס. בזמן ההוא גלגלי האוטובוס הימניים ניצבו כבר מעל התהום. ריח המוות החל לשרור באוויר.

"למזלי", אומר אלול, "לא לחצתי על הברקס במטרה לעצור את האוטובוס, משום שלדעת המומחים ששחזרו את הפיגוע – לחיצה על הברקס הייתה גורמת לאסון כבד בהרבה.

באותם רגעים שצד אחד של האוטובוס ניצב מעל התהום, עדיין קיווה אלול שהוא יצליח למנוע את הנפילה: "חיי עברו במחשבתי מנגד מתוך הבנה שאני עשוי לעזוב את העולם בעוד זמן קצר, אך בהחלט האמנתי שיש סיכוי שאצליח למנוע את הנפילה". אבל אז המחבל הרים את רגליו על דופן הפלסטיק הקדמי של האוטובוס ומשך בכל כוחו את ההגה לצד ימין. זה היה השלב שבו האוטובוס ניתק מהכביש והחל מתדרדר כלפי מטה. "הרגשתי כאילו אני נמצא ברכבת הרים, תחתי ניבט המדרון כולו, ואני עדיין מאמין כי אוכל לעצור את האוטובוס באחד מהטרסות העליונות. אולם הקב"ה רצה אחרת והאוטובוס התגלגל עד למטה, אל תחתית הוואדי".

מבלי שיהיה לך כל הסבר טבעי, אלול הועף אל מחוץ לאוטובוס באחת מהטרסות העליונות של ההר, ובכך ניצלו חייו. "כביכול מין יד נעלמה תפסה אותי ופשוט הוציאה אותי מהזוועה", הוא אומר. "כך שלאחר שניות ספורות מצאתי את עצמי ניצב במעלה ההר, סמוך מאוד אל הכביש ממנו צנחתי אך לפני שניות ספורות". מלבד אלול עפו מהחלונות כמה מנוסעי האוטובוס, והם היו אלו שניצלו מהמוות הנורא. שאר הנוסעים, נותרו נעולים באוטובוס המתדרדר אל פי התהום, היישר אל מותם. כאשר הועף, אלול חטף מכה קשה ואיבד את ההכרה למספר שניות. "לאחר שהתעוררתי מעלפוני, לא הבנתי בתחילה באיזה מצב אני נמצא. לפתע ראיתי את האוטובוס למטה בוואדי הפוך, מתחיל לבעור. וכל מה שהתרחש קודם לכן שב אלי באחת", הוא מספר.

"באותו שלב התחלתי לטפס את החלק הקטן בהר שנותר ביני לבין הכביש, והצלחתי להגיע אל המקום שבו עמד האוטובוס עד לפני מספר רגעים, מביט כלפי מטה וצובט את עצמי כדי לבדוק שאני עדיין חי". מסביבו בזירה החלו להתאסף אזרחים ראשונים שביקשו לסייע. "עדכנתי אותם מיד שלא מדובר בתאונת דרכים, אלא באירוע חבלני, ובעקבות כך נטל הצבא את הפיקוד על זירת האסון. כוחות גדולים זרמו למקום, לצד בחורי ישיבה סמוכה שחשו לעזור. אל המקום גם הגיעו אנשי אגד שמיהרו לאסוף את החבילות שנפלו מהאוטובוס הבוער. בחבילה אחת גילו את טלית ותפילין לצד מיקרופון של נהג אגד", הוא אומר.

"התפילין נותרו שלמות"

האוטובוס בער כלפיד כתוצאה מהתנגשות המנוע בוואדי. 16 מהנוסעים עלו בסערה השמיימה, ו-25, בהם הנהג, נפצעו באירוע. אלול מציין שנס גדול היה שהלהבות שפרצו באוטובוס לא התפשטו אל שדה הקוצים שמסביב, עובדה שמנעה אסון כבד, והצילה את חייהם של 25 נוסעים נוספים.

גם התפילין של אלול נותרו ללא פגע: "זמן קצר לאחר תום האירוע, קיבלתי לידי את שקית התפילין שלי, שנותרה באוטובוס, כשהיא חרוכה לגמרי. חששתי לפתוח את הבתים", הוא מודה, אך לקחתי את התפילין לבדיקה בכל זאת". כאשר נפתחו הבתים במכון תפילין בבני ברק, התגלה לעיני הנוכחים מחזה מדהים: הקלפים נותרו כשרים לחלוטין, מבלי שנפל בהם כל פסול, בניגוד לכל הסבר טבעי.

היום, נהג האוטובוס לשעבר הוא אברך כולל שעמל בתורה, וגם מניח מדי יום את התפילין שנותרו שלמות לאחר האירוע הקשה, ומזכירות לו מהיכן בא ועבור מה הגיע לעולם.