למה אנחנו מציבים את ההבנה כתנאי הכרחי לאהבה?

כואב לי מאוד.

באמת.

עד כדי בכי.

למה כל כך הרבה אנשים לא מרוצים?

למה אנחנו סובבים סביב עצמנו כאן בעולם הזה, ולא מסופקים אף פעם?

נכון, תגידו מה שלימדו אתכם, שהתיקון שלנו בעולם זה הניסיונות וההתגברות וההשלמה וכו' וכו', אבל זה עדיין כואב!

המדרש בקהלת רבה (פרשה א') אומר כי "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו".

זה אמור לנחם או לבאס?

בעקרון הייתי אומר שזה לא בדיוק מנחם, אלא אומר לך שאם כל חייך אתה לא מסופק וכואב לך חוסר השלמות, אז דע לך שאתה בחברה טובה כי אין מה לעשות. זהו טבע האדם ששואף ליותר מכפול ממה שיש לו ביד.

את מי ניחמתי עכשיו? שירים את היד...

נחום ורינה היו זוג שעשה אצלי בבטן תהפוכות של ממש.

הם לא היו סתם זוג. המריבות שלהם היו כל כך אינטליגנטיות ועמוקות, שאני התבלבלתי לא מעט. נחום היה בדרך כלל מגיע למפגשים עם טענות שבנויות אצלו משעות רבות של הגות פילוסופית, ואלו היו טענות שונות ומשונות. הוא היה מתקיל ומאתגר באופן שאין דומה לו. ולא, אין מתפקידי לענות תשובות לשאלות, אבל מתפקידי לעזור לתחושות ולפרק אותן לגורמים. ולא הצלחתי.

מה לעשות? אני לא כזה חכם, ונחום לא הסכים בשום אופן לחשוב "שטחי" או לדבר על תחושות פשוטות. הכל אצלו היה "מה צריך להיות" ו"איך אמורים לחשוב ולהתנהג". וזה התקיל אותו יותר מאשר אותי. הוא לא הצליח להשתחרר משאלותיו של השכל העמוק שלו, ולא ידע לחוש את תחושותיו כפי שהן.

כפי שאתם ודאי יודעים, בפילוסופיה אין משהו שהוא חד משמעי. תמיד הדברים נשארים פתוחים לעוד כיווני חשיבה ולעוד ועוד צדדים שלעולם לא מובילים למסקנה (אולי יש, אבל אני לא נתקלתי בכך עם נחום).

לדוגמא, נחום תמיד שאל איך זה יכול להיות שהוא זה שצריך "לחזר" אחר אהבתה של רינה? הרי אם היא באמת אוהבת אותו, היא זו שצריכה לקבל אותו כפי שהוא, ולעולם לא לדרוש ממנו להשתנות. ואם אכן אהבתה אליו תלויה במעשיו, ואם הוא יתנהג אליה לא כפי שהיא מצפה היא תרצה להיפרד, אם כך זה מציב אותו במקום לא נעים ולא אהוב כפי שהוא! זה תסבך אותו, כי האמת היא שהוא כן רצה לרַצות אותה, והיה לו חשוב שהיא תאהב אותו. ושוב חזר הגלגל שהוא לא הסכים להיות במקום בו הוא מצפה ממנה להתנהגות מסוימת עד כדי כך שראה בכך שישנם מעשים שלה שמרחיקים אותו - עדות וסמל לכך שאהבתו אותה איננה אמיתית. הוא גרר אותי שוב ושוב למקומות של דיונים פילוסופיים, וכל זה עוד לפני שבכלל הסכים לחשוב בפשטות או לדון לגופן של התנהגויות.

שוב, אין זה מתפקידי, ולא הסכמתי להיגרר איתו לוויכוחים. למרות זאת הוא הותיר בי המון שאלות שמכרסמות כבר הרבה שנים ולא מרפות...

לבסוף, כרגיל בטיפול, המטופל עצמו הוא זה שפותר את בעיותיו. יום אחד נחום בא לקליניקה כשארשת אחרת על פניו. "קהלת רבה", הוא אמר לי בחיוך. "מה?", לא הבנתי. "'חצי תאוותו', אתה לא מכיר?".

"אה... מה זה קשור?", הייתי ממש בבלבול.

"תבין, כשאני רוצה גם לחיות את החיים וגם להבין אותם עד הסוף, ולהתנהג כפי שאמורים להתנהג, זה לעולם לא ילך לי, כי אפילו חצי מזה לא אשיג עד יום מותי".

"אז אפשר להתחיל לדבר?", שאלתי.

"יאללה, בוא נדבר", הוא אמר. ומאז החיים שלו השתנו.

לעיתים אנו, בחיים, מתנהגים כמו נחום. אנו רוצים כל כך הרבה, ולא מוכנים לוותר או לסלוח או לאהוב, אלא רק כאשר נבין לעומקם של דברים איך יכול להיות שאשתי אמרה או עשתה או חשבה או... ועד אז אנחנו פגועים ולא סולחים ולא ולא ולא...

אבל לא תמיד יש להכל הסברים. לא תמיד השכל כזה חכם, ועליו להאמין לרגש שבפשטות בא ומבקש סליחה, כפרה ונחמה.

כן, תבינו שאם אשתי באה אלי ואומרת לי שהיא אוהבת, יכול באמת להיות שהיא אוהבת ורוצה אותי, אף על פי שהיא אמרה ועשתה וכו' דברים הפוכים מזה, בתפיסתי.

אז קודם כל, מותר לסלוח.

רוצים בכל אופן לדבר על זה ולהבין? מוזמנים, באהבה! אבל למה אנחנו מציבים את ההבנה כתנאי הכרחי לאהבה?

לא תמיד זה חכם.

ועדיין, מי שהתנחם - שירים את היד...

לא באתי לנחם במאמר הזה. הקושיות, לעיתים, נותרות פתוחות. אבל ההבנה שלא נשיג לעולם את כל מה שאנחנו רוצים ראויה למקום של כבוד והערכה.

אולי היא יכולה לפתוח פתח למקום של שיח כן ומעמיק על מה שיש.

אצל נחום ורינה זה עבד.

כשנחום ירד מהעץ של ההבנה, הוא גילה לפתע כמה הוא יכול להבין ולהכיל ברינה, ולמד המון דברים שלא ידע עליה ולא חלם שהוא מסוגל להבין, כי הוא היה עסוק אי שם גבוה ברצונות עמוקים ומפולספים על חייו.

להבין את מה שיש זה אפשרי בהחלט, ואף רצוי ומומלץ.

תוקע את החיים כאשר לא מבינים את מה שיש, והתנהגות הזולת היא חידה בלתי פתורה.

תוקע את החיים כשאנחנו לא בטוחים באהבה.

אם רק יש לנו צל של ספק באהבה או בקשר, חובה לפתוח את הנושא, להיות גלויי לב ולדבר על הדברים.

אך כאשר אנו מציבים ציפיות של הבנות מעבר למה שיש, ומנסים לקבל אהבות שלא קיימות, כדאי לנו אולי פשוט לפתוח את הלב לצד שמולנו, ולראות היכן הדברים עומדים.

לסיום, ההבדל בין "צורך" ל"תאווה" הוא כי התאווה היא בונוס נוסף שאיננו צריכים באמת.

אדם יכול בהחלט לצאת מן העולם וכל צרכיו ממומשים. תאוותו לא, צרכיו כן.

ואם הצרכים שלכם הם חום, אהבה, קירבה, שיתוף, הדדיות, קשר יציב ובטוח, תקשורת טובה, תלות בקשר, הדדיות, כבוד והערכה ובטחון, אז יאללה, עופו על זה ותתחילו לטפל בעצמכם!

בהצלחה!

מוקדש למי שאוהבים אותי ולא מצליחים לפעמים להסביר...

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.Cpini41133@gmail.com