סיון רהב מאיר: תשעה באב אינו רק יום אבל על מה שאיבדנו, אלא תזכורת למה מצופה מאיתנו

השבת שעברנו, השבת שלפני תשעה באב, נקראת "שבת חזון". קוראים בה בתורה את פרשת דברים, וההפטרה היא החזון של הנביא ישעיהו.

זו מילה שצריך לנער מעליה את האבק, "חזון". ביום יום לא עוסקים בה מספיק. תשעה באב הוא תזכורת שנתית לסיפור הגדול שלנו, שגדול הרבה יותר מאיתנו. בשנתיים האחרונות נראה היה שלעם היושב בציון יש שאיפה אחת גדולה – 61. צריך להגיע למספר הנכסף הזה בכנסת, ושלום על ישראל. אבל 61 זה לא המקסימום, זה רק המינימום. קודם כל, כי צריך ממשלה גדולה ומאוחדת הרבה יותר, אבל בכלל, לא חזרנו לכאן רק כדי להקים ממשלת 61, אלא כדי לתקן את עצמנו אחרי אלפיים שנות גלות, להיות ברכה לאזור הזה וברכה לעולם כולו. אנחנו לא מקוננים אלפיים שנה על חורבן הבית רק בגלל הבלגן במליאה, אנחנו רוצים הרבה יותר מזה. מילים כמו גאולה או קדושה לא הפחידו את אבותינו מעולם, לא בגלות ולא בראשית הציונות. היום הלקסיקון צנוע הרבה יותר. פעמים רבות מדברים על זכויות ולא על חובות, על ערכים גלובליים בלבד ולא לאומיים-יהודיים, ורק רוצים ליצור מערכת שבה כל השבטים יסתדרו איכשהו זה עם זה, בלי חזון משותף.

פרשנינו מסבירים כי שבת חזון היא השבת שיש לדמיין בה את המקסימום – את הגאולה הכללית והפרטית. זה הזמן לשים לב למה שחסר בעולם, להעדר, לחלל, לצרות, למצוקות, ולדרוש הרבה יותר.

כך כתב הרב קוק: "התחלנו לומר איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו ובאוזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו".

תשעה באב אינו רק יום אבל על מה שאיבדנו, אלא יום של תזכורת למה מצופה מאיתנו.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".