סיון רהב מאיר: זו לא רק שנאת חינם, אלה לא רק הפוליטיקאים

אולי כי תשעה באב חל בחופש הגדול, הוא פחות מוכר לכל הישראלים. ילדים לא מציירים בכיתה שער למחברת תשעה באב, כמו מחברות חגים אחרות. אולי כי אנחנו מעדיפים חשבון נפש אישי (כמו ביום כיפור, שאותו רוב ככל הציבור מציין) ולא חשבון נפש לאומי, כאומה. אולי כי נוח להסתפק במצב הקיים, שבו יש לנו מדינה וצבא, ולא לשאוף ליותר, למילים גדולות כמו גאולה ותיקון עולם.

אבל ישראלים רבים, ואיתם עוד מיליונים בעולם היהודי, יעצרו היום. יצומו, יישבו על הרצפה כסימן לאבלות, לא יאמרו "שלום" בחיוך בבוקר, יקראו את הקינות, יזכירו את כל הצרות שפקדו את עמנו (ובתוכן הצרות של השנה האחרונה) מאז שנחרב בית המקדש.

כאשר כבר כן עוסקים בתשעה באב, מדברים על הפוליטיקאים שצועקים ואומרים: "שנאת חינם". אבל אולי זו דרך קלה מדי להתמודד עם היום הזה. כי אלה לא רק הפוליטיקאים, אלה אנחנו. אי אפשר להפיל על 120 איש את הכול. התרבות, התקשורת, השיח, הרשתות, הפיד, גיבורי התרבות, הפלייליסט, הלך הרוח – כל אלה נתונים בידי תשעה מיליון ישראלים. גם אנחנו משפיעים, אי אפשר רק לצקצק ולהתלונן עליהם. אם פוליטיקאי אחד צועק "אפס", זה דבר אחד. אם אלפים כותבים לו "אפס" בתגובות, זה דבר אחר.

אבל אם ננסה להיות כנים עוד יותר, הרי שהמשוואה "תשעה באב = שנאת חינם" גם היא אינה מדויקת בכלל. יש עוד סיבות רבות לחורבן הבית. חז"ל מספרים לנו שערב החורבן, אנשים לא הצליחו לנהל דיון ולהעביר ביקורת בונה. הם מספרים על חוסר נאמנות בין איש לאשתו, על חוסר חינוך לילדים, על חברה שהתפרקה מכל ערכיה ונכסיה, על זלזול כלפי התורה והשבת, על אנשים שחטאו בגלוי בלי בושה מינימלית בחטאם, ועוד ועוד.

‏במקורותינו מופיעים עוד שיעורי בית רבים עבורנו, לקחים שנכתבו בדם. זהו היום להתבונן בהם באומץ, ולתקן.

מה סיפר לי עומרי כספי?

"אני מקווה שהיה צום קל לכל מי שצם". זה היה המשפט הראשון של עומרי כספי, מגדולי הכדורסלנים הישראלים, במסיבת העיתונאים שבה הודיע אמש על פרישתו.

אין לי מה להוסיף לכל השבחים של בכירי עולם הכדורסל, בארץ ובעולם, שדיברו על המקצוענות והענווה וההתמדה של הילד שהגיע מיבנה אל ה-NBA. אבל נזכרתי אתמול שכספי ראיין אותי פעם בפודקאסט שלו, ושם פתח את השיחה במשפט מפתיע: "יצאתי לארצות הברית רק כישראלי, וחזרתי גם כיהודי". וכך הוא הסביר לי:"בחו"ל, אם אתה לא תיצור את הזהות שלך – זה לא יקרה. גרתי במקומות כמו סקרמנטו, קליבלנד, יוסטון. אין שם קהילה יהודית גדולה, ובאיזשהו מקום שם עצרתי ואמרתי: רגע, מה קורה איתי? הרגשתי סוג של מחויבות. אני מייצג משהו, אבל האם אני יודע משהו על מה שאני מייצג? למשל: אני נוחת בבוסטון, וילדים יהודים אמריקאים מחכים לי שם ומתרגשים, מסתכלים עלי. אני מייצג בשבילם את עם ישראל, את מדינת ישראל, ואני בעצמי בקונפליקט. כי אם אתה יוצא החוצה ביום כיפור בלוס אנג'לס, אז זה יום רגיל, התנועה כרגיל. אם אתה לא עושה משהו מיוחד בשבת, אז לא תרגיש שום שבת. זו האחריות שלך, אתה לא במדינה יהודית.

אשתי ואני עשינו את התהליך הזה ביחד, כמשפחה – ארוחת שישי, קידוש, תפילין, חגים, קהילה, חינוך יהודי, כשרות. הרגשתי סוג של מחויבות כלפי עצמי וכלפי הקהל. יש הרבה ישראלים שקולטים את זה שם, ויש הרבה שלצערנו פחות. רק שם הבנתי שאני שליח של משהו גדול יותר. לפעמים צריך להתרחק כדי להתקרב".

בהצלחה רבה, עומרי, בהמשך משחק החיים.

עצה טובה מהחומש החדש

בין הפוליטיקה לבין הקורונה לבין החופש הגדול, גיסי ישראל מאיר האיר את עיני: אנחנו רגילים לבחון את כל המאורעות שמתרחשים כאן ועכשיו. נדמה לנו שככל שאנחנו יותר קרובים להתרחשות, אנחנו לכאורה מבינים אותה יותר. פרשן טוב הרי צריך להגיב און-ליין. מצמצת ולא צייצת – פספסת.

אחד הדברים היפים בספר דברים, שהתחלנו לקרוא בימים אלה, הוא שהתורה עצמה מראה לנו את הדרך הנכונה לבחון את המציאות. צריך להסתכל על הכל בראי ההיסטוריה. בספר דברים, לכאורה, לא קורה כלום. משה רבנו רק מדבר, אבל הנאום הארוך שלו הוא כולו הסתכלות מפוכחת על המאורעות שהתרחשו ב-40 השנים האחרונות, מאז החל המסע במדבר. הכול מוכר. המקומות, החניות, המסעות, התלונות והעונשים. אבל הכול מוגש אחרת, במתינות, מתוך פרספקטיבה, כאשר כבר ברור מי טועה ומי צודק.

מה שמסעיר אותנו כעת אולי ייעלם מחר, ויש פער אדיר בין הכותרות של הבוקר לבין איך הדברים ייכתבו בספרי ההיסטוריה. המסר הוא: אל תמהר להסיק מסקנות מיידיות. תנשום, חכה קצת, נסה לראות איך הדברים ייכתבו ב"ספר דברים" של חייך.

מה החלום של ישי ריבו?

מאות בנות ראיינו השבוע את ישי ריבו בסדנת "נפגשות". הנה כמה דברים יפים שהוא אמר להן:

• "המוזיקה היהודית היא חלק מתהליך שהדור עובר. לדעתי זה לא טרנד, זה יחזיק לנצח, ורק ילך ויגדל. לאט לאט יהיה יותר תוכן מוזיקלי פופולארי שגם מחובר לתוכן, לעומק, לרוח. מה שאנחנו רואים עכשיו זאת רק ההתחלה".
• "הייתי חייל, נשוי ואבא לתינוק כשהתחלתי להקליט חומרים. באותה תקופה ביקשתי מהשם להתפרנס ממוזיקה, אפילו בצורה הכי בסיסית וצנועה. רק שיהיה כסף להביא הביתה, ושאוכל לעשות את מה שאני אוהב. היום, ברגעי ההצלחה הכי גדולים, על הבמה בקיסריה, אני משתדל לזכור את הרגע הזה, שבו הייתי מוכן להקריב המון רק כדי שעשרים איש יסכימו לשמוע שיר אחד שלי. זה נותן לי פרופורציה".
• "המשפחה שלי עלתה מצרפת כשהייתי בן שמונה, ואני כל כך שמח על כך. החלום שלי הוא לצאת למסע הופעות בקהילות יהודיות, תחת הכותרת 'לשוב הביתה'. ההופעות האלה יהיו התרומה האישית שלי למי שמתמודד עם התבוללות, עם אנטישמיות, להזכיר להם את הזהות שלנו. כל מי שיש לו משפחה בחו"ל צריך להיות שגריר, ולגרום לאנשים – בנועם, בלי כפייה – לשוב הביתה. זה כל כך לא מובן מאליו לזכות לחיות כאן, והיום יש כל כך הרבה בעיות בחו"ל, רבים שם כבר שואלים את עצמם האם זה המקום הנכון עבורם. לדעתי אם אנחנו נחיה פה בשמחה ומתוך ביטחון שזה המקום הכי טוב בעולם, יהודי התפוצות פשוט יגיעו בהמוניהם".

לעשות את מה שיודעים שנכון

עד כמה אנחנו מושפעים מהאזהרות המבהילות על חפיסות הסיגריות? עד כמה הסרטונים על זהירות בדרכים משפיעים עלינו להפסיק לסמס בנהיגה?

פרשת השבוע עוסקת גם בפער האדיר הזה בין הידיעות שלנו – לבין אורח חיינו. בין מה שאנחנו יודעים שנכון לעשות, לבין מה שאנחנו עושים בפועל. משה רבנו עומד לפני העם, רגע לפני הכניסה לארץ ואומר: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ". חכמינו מסבירים שיש לדעת, ויש להשיב אל הלב. להפנים. להפוך את האמונות לדברים מעשיים שאנחנו חיים לאורם. לחבר בין השכל הקר לבין עולם הרגש. מדיאטה ועד תורה ומצוות, זהו אחד האתגרים הכי קשים שיש. רבי נחמן מברסלב כתב על כך שעיקר השלמות היא לחבר את הדעת ואת הלב. כלומר, להסיר את המחסום שבין הידיעה לבין המעשה. להצליח לחיות באמת לפי מה שאנחנו יודעים ורוצים.

רגע לפני הכניסה לארץ, משה רבנו אומר לנו להקים את החברה הישראלית על העיקרון הזה – לא לדבר גבוהה-גבוהה על ערכים, על מה נכון לעשות, אלא גם לחיות באמת לפי הערכים האלה, ברמה האישית והלאומית. בהצלחה לכולנו.