פרשת ואתחנן: למה בעצם אנחנו שומרים את השבת?

בפרשת ואתחנן מובא בשנית תיאור מעמד הר סיני ועשרת הדברות ששמעו בני ישראל.

ישנם מספר הבדלים בניסוח בין עשרת הדברות שמופיעים בפרשת יתרו, לבין עשרת הדברות שמופיעים בפרשתנו, וכדאי לעיין במפרשי התורה המבארים את סיבת השינויים ומשמעותם.

בעוד שרוב השינויים הינם לכאורה לא מהותיים, ביחס לדיבר הרביעי – מצוות השבת, שם אנו רואים בבירור שני טעמים שונים למצוות השבת. ננסה להבין את משמעות השינויים וכיצד הם אקטואליים לחיינו.

בפרשת יתרו מופיע כך: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת להשם אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה השם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ השם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ', ח'-י"א).

בפסוקים אלו כתוב, שהטעם למצוות השבת הוא זיכרון למעשה בראשית. בורא עולם ברא את עולמו בשישה ימים, וביום השביעי הוא שבת ממלאכתו ובכך קידש, הבדיל וברך אותו, לכן אל לו לאדם לעבוד ביום קדוש ומבורך זה.

בפרשת ואתחנן מופיע טעם שונה לגמרי: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ השם אֱלֹהֶיךָ, שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּֿל מְלַאכְתֶּך. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת להשם אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ השם אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, עַל כֵּן צִוְּךָ השם אֱלֹקֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה', י"א-י"ד).

בפסוקים אלו אנו רואים שמטרת השבת היא לכאורה מטרה חברתית – מנוחה, זיכרון ליציאת בני ישראל מעבדות מצרים. פעם בשבוע יש לאפשר מנוחה לפועלים העובדים קשה במשך כל השבוע. לא רק לפועלים בני האדם, אלא אף לבהמות העובדות בשדה. בעוד שבפרשת יתרו הרקע לשמירת השבת הוא בריאת העולם, כאן הרקע למצוות השבת הוא יציאת מצרים - "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ השם אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, עַל כֵּן צִוְּךָ השם אֱלֹקֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת".

שתי הסיבות הללו מתארות שני "סוגי" שבתות. המוטיב המרכזי של פרשת יתרו הוא קדושה, זכר למעשה בראשית, והמוטיב המרכזי של פרשת ואתחנן הוא מנוחה, זכר ליציאת מצרים.

מוטיב מנוחת השבת מופיע במקום נוסף בתורה, בפרשת משפטים: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כ"ג, י"ב).

חכמים מבארים את ההבדל הזה ביחס למצוות השבת, ואנו אומרים בתפילת "לכה דודי": "שמור וזכור בדיבור אחד, השמיענו א-ל המיוחד" (מקור העניין הוא במדרש מכילתא). כוונת חז"ל היא לא רק שבורא עולם אמר את שתי המילים ביחד, זכור (יתרו) ושמור (ואתחנן), מה שבן אדם לא מסוגל לומר, אלא הכוונה גם ששתי המשמעויות נאמרו על ידי השם ושתיהן נכונות.

הרמב"ן בפרשתנו (ה', ט"ו) כותב: "כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוק קדמון מחדש חפץ ויכול... על כן אמר בכאן, אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החידוש והחפץ והיכולת, תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים, שהיא לך לראיה ולזכר. הנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת, כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו, כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית, וזה טעם על כן צווך השם אלקיך לעשות את יום השבת".

לדברי הרמב"ן, עיקר עניינה של השבת הוא לחיזוק האמונה בקדוש ברוך הוא, שהוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, אולם כיוון שעניין בריאת העולם הוא רחוק מתפיסת השכל האנושי, שהרי לא חווינו את בריאת העולם וקשה "להתחבר" אליה, לכן התורה אומרת שהשבת היא גם זכר ליציאת מצרים. את יציאת מצרים חווינו על בשרינו וראינו בעינינו, וכשנזכור ונחשוב על יציאת מצרים ועל הניסים שחווינו בה, זה יוביל אותנו להאמין שאותו השם ששינה את סדרי בראשית בהוציאו אותנו ממצרים, הוא השולט על הטבע והוא זה שברא ויצר את הטבע ואת העולם כולו.

זו כוונת הרמב"ן: "הנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת". השבת היא זכר ליציאת מצרים, כי כשהאדם שובת ממלאכה בשבת הוא נזכר בכך שאנו עצמנו היינו פעם עבדים במצרים ולא יכולנו לנוח ולשבות, ובזכות שהוא הוציאנו ממצרים יש באפשרותנו לשבות בשבת. ויציאת מצרים עצמה הינה זכר לשבת – הכוונה לשבת בראשית, כלומר לכך שששת ימים עשה השם את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת.

זכירת "שבת בראשית" הינה חשובה מאוד, וכך כותב ה"אבן עזרא": "זכור את יום השבת לקדשו – וטעם, להיות דבק עם ברך השם כאשר הוא כתוב בפרשת ויכולו ("ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו" – בראשית ב', ג'), כי השם קידש זה היום וזימנו לקבל הנפשות תוספת חכמה יותר מכל הימים, על כן כתוב ברך השם... והנה השבת ניתנת להבין מעשי השם ולהגות בתורתו... כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם...". 

דברי הרמב"ן נפלאים, אולם עדיין עלינו להבין מדוע במעמד הר סיני הודגש הפן הדתי יותר, ואילו בפרשת ואתחנן מודגש הפן החברתי יותר?

יתכן שההבדל קשור לסיטואציה השונה שבני ישראל היו נתונים בה בשתי הפעמים – למרגלות הר סיני, וערב הכניסה לארץ.

בשעה שעמדו ישראל למרגלות הר סיני שבועות ספורים לאחר יציאת מצרים, היה קשה להם להפנים מושגים של חקלאים ופועלים העובדים את אדמתם. הם לא היו מסוגלים לדמיין מצב בו הם אדונים ובעלי קרקעות והם אלו שמעבידים אחרים. הם עצמם היו עבדים מאות שנים, לא הייתה להם בעלות על כלום, הם נמצאים במדבר ולאיש מהם אין בעלות על שדה שפועלים עובדים בה. איש מהם לא עבד בשורו ובחמורו לשם חרישת השדה וזריעתה. במצב שכזה, קשה להפנים ולהבין את המשמעות הגדולה של מנוחת הפועלים ואת הניסיון הקשה שבו עומד חקלאי שצריך להפסיד יום עבודה רק כדי שפועליו ינוחו. כיוון שמושגים אלו היו רחוקים מהם, הקדוש ברוך הוא הביא את הטעם "הדתי" שבשבת, את קדושתה הנעוצה בשביתת השם ממלאכה ביום זה.

אולם בפרשת ואתחנן, ערב הכניסה לארץ, כשעיניהם של ישראל נשואות לנחלתם ולירושתם, כעת יש צורך להדגיש את חשיבות המנוחה שעל בעל השדה להעניק לפועלים העובדים בנחלתו ובשדהו.

נראה את מילותיו היפות של רבי שמשון רפאל הירש: "לאחר הכניסה לארץ והפיזור, לא יחיו עוד העם תחת הנהגתו הישירה של השם. הם יחיו כיחידים, כל אדם לעצמו, ובעמלם יצטרכו להיאבק בטבע ובחברה כדי להגיע לעצמאות. למענם היה צורך להדגיש במיוחד את בחינת ה"שמירה" (שמור את יום השבת) של השבת... מכאן ואילך תהיה להם "יד" שלהם ו"זרוע" שלהם, כוח וגבורה שלהם, לפיכך הם מחויבים להכיר כל פעם מחדש, שכל ניצוץ של כוח וכל בסיס של גבורה, כל מלאכה שהם עושים בכוחם וכל רכוש שהם צוברים בגבורתם, כולם של השם המה... זו הסיבה שהכתוב מתאר כאן בפירוט רב את כל תחום הכוח והגבורה של האדם – 'ושורך וחמורך וכל בהמתך'..." (הרב הירש בפירושו לתורה, ואתחנן).

עכשיו, בסמוך לכניסת העם לארץ ישראל ולפני שהם מתחילים לנצל את הכוח והגבורה שלהם עבור פרנסתם, הוצרך משה להזכיר לעם את שלטון השם בבריאה.

בואו נזכור ונשמור את יום השבת.