בגיל 14 הוא גילה שהוא יהודי. כמה שנים אחר כך, הוא שחזר אמנות בישיבת לומז'ה

כשרב גדול הולך לעולמו, מלווים אותו בדרכו האחרונה כל מעשיו. כך במקרה של הרב אליעזר עוזר, ראש ישיבת לומז'ה הידועה, שנפטר במהלך שלושת השבועות ממחלה קשה. אם לא נספר מעשה אחד בו היה בעלי שיחייה מעורב, איך ידע הקהל הרחב איזו אבדה קשה ספג.

סתם מילים אין בעיה להרבות על הדף, אך סיפור מלא נדיבות שמביא משהו מדמותו ומחזק את הלבבות שנאלצים להמשיך בלעדיו, מובא פה והוא מהימן וספוג געגועים ותקווה.  

נחזור אל  האירועים והצמתים: אנחנו בשנות השמונים, במעון עולים ברמת אביב מסתובב איש צעיר שעלה מהולנד לארץ מתוך אידיאל, ורצון לבחון את דרכו כיהודי.

הצעיר ששמו חייסברט ואן דייבנבודה, הוא משחזר אומנות ידוע  במולדתו. הוא אפילו שיחזר עם עוד צוות שלם את ארמונה של מלכת הולנד. אך הוא אינו רגוע.

בגיל ארבע עשרה, כשהייתה על ערש דווי, סיפרה לו אמו שהוא יהודי. עד אז גדל כגוי גמור, הלך מדי יום א' לכנסיה הפרוטסטנטית, וחלם להיות צייר גדול.

האם התעקשה להיקבר בקבורה יהודית. אף על פי שמאז שנישאה לבעלה הגוי, העלימה מילדיה את עובדת היותם יהודים, היא עושה ברגעיה האחרונים בעולם תשובה. היא מספרת להם שהם יהודים, ומבקשת מהם שיחיו על פי ספר הספרים. בשעה ששאר הילדים מדחיקים את המידע, חייסברט, הילד הרגיש, חש שהוא צריך לבחור אחרת.

הוא גדל, יוצא למסעות בעולם, ואז, לאחר הרבה ספקות וסימני שאלה, הוא מחליט לחיות בארץ הקודש, זאת למרות שאין לו בה כל משפחה.

באותו יום הוא שוכב במיטתו, בוהה בתקרת חדרו שבחדר העולים, מהרהר אודות המשך דרכו, ולפתע נשמעת דפיקה בדלת. חייסברט פותח אותה. נמרץ והחלטי נכנס לחדר איש בעלת חזות חרדית, חליפה שחורה ומגבעת, שמדבר בקצב שקול ואינו עוצר לרגע.

האיש, שמו הרב אליעזר עוזר, הוא ראש ישיבת לומז'ה בפתח תקווה, והוא זקוק בדחיפות למשחזר אומנות מנוסה. לחייסברט אין בכלל זמן לבחון את המידע, הוא צריך להגיע מחר לבניין הישיבה ולהתחיל לעבוד בה.

מתברר שפרטים שהשאיר במוזיאון ישראל הגיעו לידי הרב אליעזר עוזר, שרוצה עבור הישיבה את המשחזר הטוב ביותר.

כבר למחרת מתחיל חייסברט בעבודתו. הרב יצחק פרידמן ז"ל מלווה אותו, דואג לכל מחסורו וממש מקל עליו ככל הניתן. גם הרב עוזר לא מפסיק להלל אותו ולהתעניין בשלומו. מנגד, התלמידים שקודים על לימודם. מדי פעם הם תולים באיש, שעומד על סולם גבוה ומברשת בידו, עיניים סקרניות, ואז חוזרים לגמרות, לשינון.

חייסברט מתרשם. התחושה של לשחזר ישיבה עתיקה בה למדו גדולים, כולל הרב קניבסקי, שונה מזו שאפפה אותו בהולנד, שם שיחזר גם כנסיות. רוח חדשה אוחזת בו. הוא נפתח ומספר למעסיקיו את סיפורו האישי, וכמובן שזה מעורר במאזיניו אהדה כפולה ומכופלת. אולם אז גם עולה חשש שיש בעיה עם כך שאינו נימול, ועם העובדה שהוא עובד במקום כה קדוש.

כאן שוב נכנס צוות הישיבה לפעולה. עוד באותו יום מסיעים אותו בדחיפות אל מעונו של הרב רוטשילד, מייסד בית החולים מעיני הישועה, וקובעים עבורו תור בהול לברית מילה.

וכך, בעשור השלישי בחייו, חוגג חייסברט ברית מילה בחברת עוד שני נערים רוסים, ומניין של אברכים רוקד סביבם. מעתה שמו הופך להיות - חי. זה השם שניתן לו בברית.

השבועות חולפים, והישיבה מקבלת חזות אחרת.  כל מי שנכנס אליה לא מפסיק להתפעל. וגם חי חש בשינוי שעובר עליו, הברית של אברהם אבינו מנתקת אותו סופית מעברו כגוי פרוטסטנטי.

עוברות שנים, חי מקים בית, חוזר בתשובה, משנה גם את שם משפחתו. הוא כבר לא חייסברט ואן דייבנבודה, הוא חי קשת. המשפחה בהולנד, שמתקשה לעכל את ההשתלשלות, המומה. היא מקבלת את המהלך בקרירות מה, וכל הזמן הזה הרב יצחק פרידמן ז"ל מחזק את ידיו, והרב אליעזר עוזר שולח אף הוא מסרים מעודדים.

שני אנשים שמבינים ללבו של חי שעשה דרך כה מורכבת, וכמובן כעת מחפש חיזוקים. עשרים וחמש שנים מאוחר יותר, חי חוזר בשנית לשחזר את הישיבה, שנתגלו בה כמה סדקים. הפעם הוא יהודי שומר תורה ומצוות. הרב עוזר מבטיח לו לדאוג לו לברכה מהרב קניבסקי, דבר שלא מסתייע, בשל אירוע לא צפוי. בתום יום עבודה, בנו הצעיר של חי מגיע למקום,  משוטט בישיבה, צופה בלומדים, וזוכה לשמוע מפי הרב עוזר דברי תורה ולקבל ממנו את ברכת הדרך.

לצערנו, זמן קצר אחר כך נלקח הרב פרידמן לבית עולמו, והרב אליעזר עוזר ראש הישיבה עבר במהלך מסע תרומות בחו"ל תאונת דרכים קשה. הוא התאושש, אך ברבות הימים חלה. הוא, כאמור, נלקח מאתנו בעיצומם של ימי בין המצרים. האיש שתורה הייתה אש בעצמותיו, ומעולם לא פסקה מפיו, שלא לדבר על אהבת חינם שרבצה דרך קבע בלבבו ובהליכותיו.

נמשיך את דרכו, וברגעים הקשים הוא יאיר כזרקור, כמקור של אור, משרה עלינו וכל כל מי שבא אתו במגע, אמונה ושלווה.

יהי זכרו ברוך.

אביטל ז'נט קשת היא שחקנית, סופרת ומטפלת באמצעות כתיבה.