ידידיה מאיר חווה 6 וחצי דקות של מסע מטלטל בכניסה לבסיס

1. לפנות בוקר של יום שלישי השבוע, דיווחו מקורות זרים על תקיפה של מטוסי צה"ל מדרום לעיר חאלב שבסוריה. כמה שעות אחר כך התאספו באודיטוריום הגדול שבבניין מטה חיל האוויר בקריה בתל אביב כל בכירי החיל. בשורות הראשונות ישבו ראשי הלהקים, מפקדי הטייסות והבסיסים הגדולים ומאחוריהם קצינים זוטרים יותר. זה לא היה דיון מבצעי דרמטי. להיפך. על הבמה עלו בזה אחר זה שורה של דוברים מעוררי מחשבה, במסגרת כנס העשרה שכותרתו "לבחור נכון".

אחרון הדוברים בכנס היה מפקד חיל האוויר, האלוף עמיקם נורקין. הייתי כותב ש"באולם הושלך הס" כשמפקד החיל עלה לנאום, אבל זה לא מדויק. כי באולם הושלך הס עוד הרבה קודם. למעשה כבר מהנואם הראשון. אתם יודעים, צבא, חיל האוויר. אבל כן, גם בתוך ההס הצבאי הזה, כשמפקד חיל האוויר עולה לדבר, בכל זאת קורה משהו באטמוספירה. בחינת הס שבהס.

"יום העיון הזה עוסק כולו בבחירה. בבחירות נכונות, בבחירה החופשית שלנו", פתח נורקין. "אני רוצה לספר לכם שמאז שנכנסתי לתפקידי גם אני מנסה לבחור נכון בכל יום, לחייב את עצמי להחלטות נכונות. החלטתי למשל שפעם בחודש, לא משנה מה, אני מבקר משפחה שכולה של חיל האוויר. אני מגיע אליהן, מכיר, לומד. החלטתי שאני משתתף בכל טקסי החלפת הפיקוד, לא רק של הבכירים. הכנסתי את זה ליומן. הכול עניין של בחירה. קיבלתי גם החלטה שבכל עצירה ב'ילו' אני לוקח קרטיב ולא מגנום, זה יותר בריא. רק שאת ההחלטה הזאת אני לא מצליח ליישם..."

האודיטוריום כולו צחק בקול. אחד הכללים הכי בסיסיים של ההומור קובע שככל שאדם בעל שררה גדולה יותר, או דרגה גבוהה יותר, שובר את השטאנץ ומפתיע – זה יותר מצחיק. אבל כאן היה עוד משהו, זה גם היה מקסים. רגע של גילוי לב, של חשיפת חולשה, של מודעות עצמית, אפילו של ענווה, מהאדם האחרון שהיית מצפה לשמוע ממנו דיבורים כאלה.

זאת ההזדמנות להצדיע, בשם אזרחי ישראל כולם, למפקד חיל האוויר החזק במזרח התיכון, ולחזק אותו במלחמתו הבלתי נגמרת במגנומים בחנויות הנוחות של תחנות הדלק. אנחנו בטוחים שידו הארוכה של צה"ל לא תגיע אל מדפי הקליק־כריות שמתחת לקופה, למרות המבצעים הבאמת אטרקטיביים של שתי חפיסות ב-19.90.

2. אבל את השיעור שלי בלבחור נכון קיבלתי כבר חצי שעה קודם לכן. הגעתי אל הקריה כדי לאסוף את אשתי, שדיברה גם היא בכנס. וידאתי היטב שאני מגיע אל השער המדויק, עם האישור המדויק, בזמן המדויק, אבל הש"ג סירב להרים את המחסום. מתברר שאכן היה לי אישור כניסה לבסיס, אבל אישור הכניסה של הרכב לא היה על שמי אלא על שם אשתי – ואשתי, כאמור, הייתה באמצע הרצאה בפנים.

"נו, אני לא מבין, אם יש לי אישור, ויש לרכב אישור, מה הבעיה שאכנס עם הרכב?" שאלתי. החייל בבוטקה הסתכל עלי כאילו אמרתי את המשפט הכי לא הגיוני בעולם. "אני אומר לך פעם שנייה: לרכב יש אישור, אבל לא על שמך. אם אתה רוצה לשים אותו בחוץ ולהיכנס כהולך רגל אין בעיה, אבל עם הרכב אתה לא מאושר. נקודה". טוב, לך תתווכח עם מערכת הביטחון. כנראה יש להם מידע מודיעיני שזה הפרופיל הקלאסי של מחבל מתאבד: מכניס מכונית תופת שרשומה על שם אשתו ולא על שמו – ומתפוצץ.

ואז נזכרתי ברתם, החייל שאני אמור לצלצל אליו ברגע שאגיע לשער של הקריה. זה היה חלק מהתדריך המפורט שקיבלתי יום קודם לכן. הוא אמור להיות המלווה שלי כל הדרך, מהכניסה לקריה ועד לאודיטוריום. חייגתי אליו והוא מיד הגיע. למעשה הוא עמד שם על משמרתו כבר קודם, בשיא השרב של גוש דן, מי יודע כמה זמן, ערוך ומוכן למשימה - לכוון אותי פנימה! רק שאני שכחתי לעדכן אותו שהגעתי. הוא ניגש אל הש"ג שהזעיק את מפקד המחסום שקיבל בקשר אישור מיוחד ממישהו בכיר יותר, אולי מכוכבי עצמו, להכניס אותי, כולל הרכב, אל הבסיס.

השער נפתח, רתם מתיישב במושב שלידי ומתחיל לכוון אותי ימינה ושמאלה אל תוך הבסיס. אז מה אתה עושה בצבא, שאלתי אותו תוך כדי. והוא סיפר לי שהוא אחראי על קורס מסוים שחיל האוויר עושה לחייליו בבית הספר לפיקוד ומנהיגות בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם. יפה, אני חושב לעצמי, בימים שהוא לא מכוון אורחים בקריה לחניון של האודיטוריום הוא מבלה בקמפוס גבעת רם. התקמבן לא רע הבחור. מש"ק חניונים וקמפוסים. רגע, וזה התפקיד ששובצת אליו בצבא מיד אחרי הטירונות, אני שואל. והוא עונה, ככה בפשטות: "לא, האמת שהתגייסתי כבר ב־2013, אני טייס והתפקיד שאני עושה עכשיו, חוץ מטיסות, הוא גם להכשיר לוחמים בקמפוס בירושלים, פה תפנה ימינה והנה החניה ששמורה לך".

פדיחות. איך לא שמתי לב? מרוב שהייתי עצבני על התקרית בכניסה לא שמתי לב שלמשב"ק שצה"ל הצמיד לי יש דרגות רב-סרן וכנפי טיס. וואו. אשכרה טייס, שאולי אתמול טס מעל שמי סוריה, מכוון עכשיו אותי, הקטן, ימינה ושמאלה אל החניה (רגע, זה לא תפקיד שמתאים יותר לנווט?).

3. עלינו במעלית אל הבניין הענקי. רתם עמד להכניס אותי אל האולם שבו התקיים הכנס, אבל ביקשתי ממנו, אם אפשר, ללכת קודם לשירותים. מצוין, הוא אמר, גם אני אלך לשם.

נכנסנו אל שירותי הגברים, איש לתאו, ואז בדרך החוצה אני רואה אותו עומד מול הברז ושוטף ידיים, ולצידו המנקה, אישה די מבוגרת שנכנסה עם שקית אשפה בידה וחומרי ניקוי. לתדהמתי היא החלה לצעוק עליו: "למה נכנסת לפה?! אתה לא רואה שיש עגלה של ניקיון בחוץ?! כשיש עגלה בחוץ לא נכנסים!".

קשה לי לתאר כמה זה היה מביך. מנקת שירותים, במחילה, צועקת על טייס, כי הוא היה צריך להבין איכשהו שלפי הפקודות שהיא המציאה אסור לאיש להיכנס לשירותים, כי זה יפריע לה בעוד כמה דקות כשתיכנס לנקות. אבל הטייס התנצל בפניה, כאילו באמת עשה מעשה שלא ייעשה.

ואז קרה עוד משהו קטן. רגע לפני היציאה החוצה הוא עמד לזרוק את הנייר שניגב בו את הידיים לפח האשפה. הוא ניגש לפח, ואז שם לב שאין שם שקית זבל. זה לא שהפח היה נקי ומצוחצח, היו בו אפילו כמה ניירות בתחתית, אבל שקית זבל לא הייתה בו. הוא ניגש אל המנקה שלפני שנייה צעקה עליו ושאל בעדינות "סליחה, את הנייר לזרוק לפח או לשים בשקית שלך?".

4. וואו. יצאתי מהשירותים בלי מילים. חתיכת מסע מטלטל עברתי מאז המפגש איתו לפני שש וחצי דקות. החייל המשועמם, שבין משחק קנדי קראש לטטריס, מן הסתם, מכוון נהגים של מרצים אל מקומות חנייתם, התגלה כלא פחות מטייס. ואז, בפעם השנייה, הוא ניפץ לי סטיגמות ודעות קדומות על אופיים של טייסים. איפה הגאווה והשחצנות הידועות של טייסי חיל האוויר מול הבחור הכל כך מרשים שזכיתי להכיר היום? איפה רון חולדאי ודן חלוץ ואיפה רתם? הראש בשמיים, אבל העיניים יודעת להסתכל גם באשפתות (נטולות שקית).

אנחנו שומעים הרבה את הקלישאה על "הצבא המוסרי בעולם", שלעיתים מביאה את חיל האוויר לקבל החלטות מסכנות חיים כדי חלילה לא לפגוע באזרחים בלתי מעורבים. אבל כאן, בשירותים של מטה חיל האוויר בקריה, גיליתי את המוסר האישי, האנושי. הרגישים לטייס.

את כל זה לא אמרתי כמובן לרתם. סליחה, לרב-סרן רתם. אבל נראה לי שהוא ראה שאני די נסער מצעקותיה של המנקה, ואמר בחיוך, חצי לעצמו, רגע לפני שנפרדנו, לא בהתנשאות אלא בהבנה: "נו, ככה זה בחיים, כל אדם ועולמו".

5. כל אדם ועולמו. איזו נקודת מבט יפה על המציאות. איזה משפט פשוט ואמיתי. בימים הספורים שחלפו מאז ששמעתי אותו לראשונה, כבר יצא לי לחשוב עליו ולהיעזר בו בכמה סיטואציות. נסו גם אתם. כל אדם ועולמו. מול השומר בכניסה שנצמד לנהלים, מול המנקה שצועקת, מול פח האשפה בשירותים שאין בו שקית, וכמובן מול המגנום במקרר של ילו.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".