מה גרם לילדים שלי להיות מוכנים ליציאה מהבית בשעה 7:00 בבוקר?

קמתי לבית חשוך בשעה חמש בבוקר. התארגנתי ואספתי את הטלית והתפילין כדי לצאת לתפילת הנץ, כששמעתי רעשים מהמטבח. לתדהמתי, שלושה ילדים חביבים עמדו במטבח והכינו סנדוויצ׳ים. שפשפתי את עיני בתדהמה. מה קורה כאן? שאלתי את עצמי, ולאחר מכן אותם. הם חייכו. "אנחנו הולכים למחנה", הפטירו את המילה מחנה במלעיל, והמשיכו להכין את הסנדוויצ׳ים ולהכניס אותם לתיקים קטנים. "ביי אבא", הם אמרו, וכשהיו כבר בדלת הסבירו, "אמא הסכימה, תשאל אותה". לא רציתי להעיר אותה, וגם מיהרתי לתפילה, והחלטתי לברר את הסוגייה כשאחזור. היא סיפרה לי מאוחר יותר שהם ביקשו מאוד ללכת ל״מחנה״ שלהם לפני ההסעה בבוקר. שלא תבינו אותי לא נכון, הם קמים בסופו של דבר בבוקר, לפעמים גם לא צריך הרבה שכנוע - אבל לעמוד ולהכין לעצמם את הסנדוויץ׳ כשעדיין חושך בחוץ? זה כבר היה מפתיע.

כשאני מדבר על רצון בהרצאות, אני שואל אנשים מהקהל - מה זה כוח רצון? התשובות שונות ומרתקות, אולם חלקן מתמקדות ביכולת לעשות דברים שאתה בעצם לא רוצה לעשות, או רוצה בצורה חלקית מאוד. למשל: מישהו יושב בכורסא הנוחה בבית, הוא יודע שהוא ״צריך״ ללכת לעשות התעמלות, אבל הוא לא רוצה. אז הוא מכריח את עצמו ללכת לעשות התעמלות, וזה, כך הסבירו לי - כוח רצון. האם זה באמת כוח רצון? האם בכלל צריך להשתמש בכוח כשמדובר ברצון?

כמו בסיפור על הקטנטנים החמודים בתחילת הפרק - כשיש רצון, הכל הולך בקלות. גם לקום בבוקר. גם להיות מוכנים בזמן. גם להכין סנדוויצ׳ים.

רצון הוא כוח אדיר שדוחף אותנו קדימה. כשאנחנו זוכים ומגלים רצון בתוכנו - זה מה שמושך אותנו קדימה ואנחנו לא אלו שצריכים למשוך את הרצון.

הרצון הוא כמו קטר. לאן שהקטר הולך - הרכבת נגררת אחריו. כשיש רצון בגילוי, הכל נעשה הרבה יותר קל. גם דברים שבאופן אובייקטיבי יותר קשה לנו לעשות, כשאנחנו מלאים ברצון, קל לנו לבצע אותם.

אחד הדברים שמומחים שעוסקים בקשב אומרים הוא, שמי שיש לו קשיים בקשב יכול לבצע משימה בשני אופנים - או שהוא רוצה מאוד לעשות אותה, או שמגיע הדד-ליין, וברגע האחרון הוא מבצע את המשימה. יש לי חבר שהוא מופרע-קשב קלאסי. פעם ביקרתי אותו בסטודיו האומנות שלו. אותו חבר הוא אומן מחונן ממש, והסטודיו שלו נראה כמו מגרש משחקים של אומנות. ביקרתי אותו שם ומצאתי אותו בחדר קטן.

"מה אתה עושה?", שאלתי אותו, והוא הצביע על כתר של ספר תורה. "אתה רואה את זה?", הוא שאל. הנהנתי. "שמונה שעות אני יוצר ומדביק אותיות קטנטנות של כסף לדבר הזה!". "זה מדהים", אמרתי לו. "שמונה שעות רצוף?". הוא הנהן. "שמונה שעות, אחי, אפילו לא קמתי מהכיסא עד שהגעת". זה מוזר! חשבתי לעצמי. הוא הרי לא יכול לשבת במקום אפילו חמש דקות. איך זה יכול להיות שהוא מרותק לעשייה שלו? התשובה הפשוטה: רצון.

כשיש רצון, הכל הרבה יותר קל לביצוע. אנחנו חיים בעולם הפוך. עולם שבו התוצאה הנגלית היא הדבר החשוב ביותר ולא הדרך. עולם שבו לרצון אין משקל יחסית למשהו שאנחנו יכולים לראות בעיניים.

כשיש לאדם רצון חזק למשהו - בסופו של דבר זה יקרה. אבל ההפך לא בהכרח נכון: העובדה שמישהו עושה משהו, עדיין לא אומרת שבאמת יש לו רצון לזה. אולי מכריחים אותו לעשות זאת, ואם יפסיקו לכפות אותו הוא יפסיק?

לא משנה מה קורה איתנו ומה עומד מולנו - הרצון יכול להנחות אותנו לצלוח את המכשולים ולראות אותם כאתגרים. לפיכך, לפני שאני מנסה לשנות את התפקוד שלי בעולם המעשי, או לפחות במקביל לכך, אני חייב לחפש את הרצון שלי, לגלות את הרצון שהקב"ה הטביע בתוכי.

אם כן, רצון הוא דבר שיש בתוכנו וצריך לגלות אותו, לחשוף אותו. כשאנחנו זוכים בעז"ה לגלות רצון - הוא דוחף אותנו לעבר מה שבאמת מרתק אותנו, מה שבאמת חשוב לנו. פעמים רבות הרצון קבור תחת פחדים, תחת חשש מחוסר נוחות, רצונות שטחיים סותרים או בלבול. המטרה שלנו היא לחדד את הרצון, לדבר עליו, לא לוותר עליו. לחפש את הרצון שלי - מה אני באמת רוצה?

מתוך ספרו החדש של רן ובר, "לחיות את היום". לרכישה היכנסו להידברות שופס או חייגו: 073-222-125