שעת בוקר הומה בשכונה של מנוחה פוקס

לא תמיד אני חייבת לצאת לעבודתי בשעת בוקר הומה אדם.

אבל אם אני צריכה להחליט על שעה, אני מבכרת את השעה הזו על פני שעה מאוחרת יותר.

כשאני אומרת זאת לאנשים, הם אינם מבינים, ואומרים: "אם אני הייתי יכול לדחות את היציאה, הייתי עושה זאת. למה לשרך רגליים בדרכים, כשאפשר פשוט לצאת מאוחר יותר?".

אני אוהבת את השעות הקשות. את אלו שמשופעות ביופי טבעי.

אני דרה בשכונת בית וגן בירושלים, שכונה שוקקת חיים ביום ובליל. שכונה שמוסדות הלימוד בה מכילים תלמידים מכל קצוות העיר.

משעת בוקר מוקדמת היא עמוסה. לצאת ממנה ברכב בשעות אלו ולהגיע בזמן, זו ממש שאיפה מדומיינת ולא מציאותית.

אני יוצאת מוקדם, ואם אינני צריכה לשאת משא, עושה דרכי ממנה ברגל, העיקר לצאת בשעה שופעת האדם הזו.

מי שיוצא בשעת לחץ זו מהבית, לא פוסק מלרטון. הרכב לא זז, האוטובוס ניצב בשיירה, אנשים טרוטי עיניים יושבים ליד ההגה, מאזינים לחדשות הבוקר ובודקים ששום ילדון קטון לא החליט לחצות כביש ממש מתחת לגלגלים שלהם.

ואני בוחרת בשעה הזו. כן, ממש בוחרת.

היופי שנוזל מ"נחיל הדבורים" האנושי הזה, הוא יופי שלא יסולא בפז.

ילדים וילקוטיהם על שכמם ממהרים לדרכם, אלו ברגל, אלו ברכב, ואלו בסוסים, כלומר באופניים, או בקורקינט רעוע.

תוכלי להעביר אותי את הכביש?

כן, ודאי שאוכל, אבל בפעם הבאה תבוא בלי האופניים. כי להעביר אותך עוד שייך. האופניים זה כבר סיפור מסורבל למקום הצר שנותר...

אלו בתלבושת ואלו בחולצות מפוספסות, אלו בתיקי סמינר ואלו בתיקי מורות.

ילדון בן תשע יוצא עם אחיו הצעיר ממנו.

אבא נושא בזרועותיו תינוק שטרם פקח את עיניו הבוקר.

אמא רצה אחרי ילדיה עם האוכל ששכחו.

שתי ילדות פוסעות להן, יחד כל אחת ידה על כתפי השנייה, והן שרות שיר מוכר שלי: "שתי חברות טובות ויקרות!".

וילדה אחת בוכייה מן הצד, כי נעלם לה הרב קו, והיא כבר מאחרת.

לא תמיד אני חייבת לצאת לעבודתי בשעת בוקר הומה אדם.

אבל תמיד, אם אני לא ממהרת, אני מעדיפה לצאת בשעה זו, כי זו השעה הכי יפה בעולם.

יש שיראו את יופייה של שכונה בבתיה הנאים, יש שיאהבו את הירק שסביב ואת השקט המפעים.

אני אוהבת את שכונתי, הרקומה ברקמת  "פסיפס אנושי". עם הרעש, עם הבכי, עם הצחוק ועם השיר.

לרכישת ספרה החדש של מנוחה פוקס "5 אבנים - אבני דרך לבית מוצלח ומאושר" היכנסו להידברות שופס או חייגו: 073-2221250