רוצים להתכוון בתפילה, אבל מה זו בכלל כוונה?

בטורים האחרונים אנו מבקשים ללמוד כיצד לשפר את הכוונה בתפילה, אך לפני הכל צריך לשאול - מהי בכלל כוונה?

נושא הכוונה במצוות זכה בהלכה להתייחסות נרחבת. בשולחן ערוך נקבע כי "מצוות צריכות כוונה" (או"ח ס'), כלומר שכאשר מקיימים מצווה עלינו לכוון שהפעולה נעשית לשם מצווה. ניקח לדוגמה את מצוות ארבעת המינים. נאמר שאדם הלך ברחוב ולפתע ראה נרתיק ובו ארבעת המינים, שנפל מחיקו של מאן דהו. הוא מרים את הנרתיק ואף מטלטל אותו לארבעת כיווני השמיים בחפשו את בעל האבידה, אך האם הוא קיים בכך מצווה? מובן שלא. שולחן ערוך קובע כי רק אם הוא אכן התכוון במעשיו לקיים מצווה, הרי שלפעולה שלו יש משמעות הלכתית. דוגמה נוספת היא של ילד שמתאמן לקראת בר-המצווה שלו על קריאת התורה מפרשת ואתחנן, הכוללת את פסוקי קריאת שמע. הילד קורא אותם בדיוק יפהפה בוקר וערב, אך גם במצב זה לא נאמר שהוא קיים את מצוות קריאת שמע, אף שקרא את כל הפסוקים בהידור. זאת משום שהוא לא התכוון לקיים בכך מצווה. הכוונה הבסיסית בקיום מצווה היא אפוא עצם הרצון לקיים מצווה. ההיפך מכך הוא מצב של "מתעסק", אדם שעשה בשוגג או ללא כוונה תחילה.

על גבי הכוונה הבסיסית מתווספות כוונות נוספת בתוכן המצווה – בין אם אלו כוונות פשוטות ובין אם כוונות על פי תורת הסוד וכו'. כך למשל מנה רבי סעדיה גאון עשרה טעמים בתקיעת שופר, ביניהן: שנזכור תקיעת קול השופר במעמד הר סיני, שנזכור את יום הדין, שנכסוף לקיבוץ נדחי ישראל ועוד. אך גם אם בשעת תקיעת שופר אדם לא כיוון כוונות אלה, אלא רק התכוון לקיים את מצוות שופר כפי שציוונו הקב"ה בתורה, אין בכך פגם בעצם קיום המצווה.

הדברים נכונים גם בענייני תפילה. הכוונה הבסיסית במצוות תפילה היא עצם הרצון לעמוד לפני ה'. ומכאן שכל אדם שמחזיק סידור ביד ועומד לתפילה אכן מקיים כהלכה את מצוות תפילה עם כוונה. שהרי אם נשאל אותו, מדוע אתה מחזיק סידור בידך? התשובה תהיה: כיוון שיש מצווה להתפלל ואני רוצה לעמוד לפני ה'.

אמנם, כוונה זו אינה מעולה; החזון איש הגדיר אותה ככוונה "כהה" (לעומת כוונה בהירה וזכה): "וכל אדם העומד להתפלל לא שייך בו מתעסק, דלעולם יש בו ידיעה כהה שהוא תפילה לפניו יתברך. אלא שאין לבו ער כל כך ובידיעה קלושה סגי דיעבד [די בדיעבד], אלא שאינה רצויה ומקובלת כל כך". ובכל זאת – זוהי תפילה בכוונה. ומי שהתפלל כדי לעמוד לפני ה', גם אם בשעת תפילתו תקפו אותו מחשבות זרות לרוב ואף אם היה לא מרוכז בחלקים של התפילה, עדיין נחשב שהתפלל בכוונה. ורק אם דעתו הוסחה עד כדי כך שהוא אף לא היה מודע לכך שהוא עומד לפני ה', אז יתכן שלא קיים את המצווה כלל.

כך גם הסביר ר' חיים מבריסק, שתיאר כי קיימות שתי כוונות בתפילה: הראשונה היא הרגשת העמידה לפני ה', בבחינת "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", והיא הכוונה הבסיסית יותר שראינו. השנייה, שמצריכה מאמץ גדול יותר, היא זו של פירוש המילים, ובה אכן ראוי להתאמץ, כפי שנראה בהמשך.

הסברו של החזון איש יכול להקל על רבים שחשים כי הם לעולם אינם מכוונים בתפילה. אין זה נכון – כל מי שמתכוון להתפלל, יוצא ידי חובת תפילה, גם אם לא בהידור. אשרינו שזכינו לעמוד לפני ה' יתברך ולפנות אליו כדבר בן אל אביו.