יהודי בנוק-אאוט: ראיון עם שיאן אירופה בג'יו ג'יטסו

במבט ראשון אתה מקטלג את אילן תורג'מן תחת הערך 'אברך'. חליפה, כובע, גמרא ביד, צעד מהיר. כנראה עושה את דרכו לכולל. זאת טעות, והיא עלולה לעלות לך, במקרה שאתה בריון שכונתי שזומם להציק לאדם בעל התווים העדינים, ביוקר. האיש הצנום וחד המבט עשוי לשלוח אותך לבית החולים רמב"ם בחיפה בבעיטה מדויקת ומהירה. מספר שניות, והאויב מושבת.

כי במבט שני, ושלישי ורביעי, אילן תורג'מן - למעשה, סנסאי (המורה, יפנית) אילן תורג'מן - הוא שיאן אירופה בג'יו ג'יטסו, אם כל אומנויות הלחימה, ושמו נישא כאגדה בפי חובביה בארץ ובעולם. מנהל בית ספר מבוקש בנהריה, ככל הנראה בין הבודדים הפועלים בהפרדה, מכשיר למעלה משלוש מאות תלמידים ומנפיק שורת מנצחים שנה אחר שנה.

האברך נותר בלב. היה נוטש את המקצוע ומשתקע בתוך דפי הגמרא, אבל רבו כ"ק האדמו"ר רבי דוד אבוחצירא הורה לו: "אילן, אתה עושה משהו ייחודי. אתה עוסק בקירוב. אל תעזוב". אז הוא ממשיך. ומה הקשר בין קרבות, בריחים, הטלות ובעיטות ליהדות? הנה המאמן אילן תורג'מן עוטה את חליפת ההתגוששות, חוטי הציצית מתנפנפים בשוליה, ומעביר שיעור בפני טור ארוך של ילדים.

ילדים, מה זה אומר להיות חזק?

הם, מתורגלים, עונים: "להיות חזק זה משמעת עצמית. איזהו גיבור הכובש את יצרו".

מצוין. ילדים, מה זה להיות חזק?

והם עונים: "להיות חזק? רוח לחימה. אי כניעה לקושי".

מצוין. ילדים, מה זה להיות חזק?

"חזק זה להקשיב".

מה ההבדל בין להקשיב ללשמוע?

"להקשיב זה להבין מה המורה אומר, להבין את הכוונה שלו. לא להתפשר על שמיעה שטחית".

מצוין. ילדים, מה זה להיות חזק?

והילדים יודעים את תורתם. "חזק זה לא לדבר לשון הרע על אחרים. מי שחזק ובטוח בעצמו לא צריך להשפיל את השני, לא צריך לדבר סרה בשני. הוא מנסה לשפר רק את עצמו".

אחרי שפרק עבודת כיבוש המידות נסגר נפתח השלב הבא. עד מהרה יוצא תורג'מן לקרב בחברת תלמידיו. נע בתנועות מהירות וגמישות, חדות ומדויקות כשליפת חרב, ימינה ושמאלה. מעופף באוויר, קדימה ואחורה ומעלה ומטה. מהירות הקול וכוח המשיכה אינם תקפים. "שולחים אליי ילדים שסובלים מקשיי למידה ובעיות התנהגות", הוא מסביר כשהסערה שוככת. "הם מקבלים יכולת ללמוד ולבנות את עצמם. אני מרחיק נערים מהרחוב ומכניס בהם עוצמות רוחניות. בכל יום שני מתקיים שיעור יהדות, וברוך ה' לא מעט התחזקו. לפני מספר חודשים התעניין נער מבית הספר בשמירת מצוות. הזמנתי אותו הביתה לסוכות והצעתי לו להניח תפילין. יום אחרי החג הוא נעלם. חששתי לו. אמרתי לעצמי: אולי הגזמתי? אולי לחצתי עליו יותר מדי? אבל השבוע הוא יצר קשר וסיפר לי שעבר לישיבה בצפת, שינה את הלבוש, נהיה בן ישיבה מן המניין".

להטיל

את היצר על המזרן

44 שנים לאחור הוא נולד למשפחה דתית בצפון. "אבי נגר ירא שמים", הוא מציין. "סבי הרב שמעון זיכרונו לברכה מכר פירות וירקות בשוק, אבל היה תלמיד חכם וזהיר בקלה כבחמורה. דקדק במצוות, השכים בהנץ החמה והעריב לבית המדרש, למד ולימד תורה בכל יום. המחנך שלי היה ח"כ דוד אזולאי. אחר כך למדתי בבית ספר שבהנהלת הגרי"ד גרוסמן במגדל העמק. אבל במהלך הזמן נמשכתי לאומנויות לחימה. השתלמתי בקרטה, שמבוססת בעיקר על מכות יד. היום אני יודע: תחושה של מחסור פנימי, חולשה, קראה לי לטפל בה, ואני עניתי לה באימונים חיצוניים. כך התרחקתי".

הוריו כאבו מאוד את הנתק, וסבו עשה רבות כדי להחזיר אותו לשורשים. לשווא. "רק לאחר שחזרתי בתשובה הבנתי כמה מצער לראות בן נוטש. סבא שלי תמיד קירב אותי ומעולם לא נזף בי. בחתונה שלי הגיע רב חשוב לסדר קידושין, וסבא ניגש אליו וביקש שיברך אותי שאשוב לבורא. אז הוא חשף מעט את הרגשות שלו. חזרתי הביתה רק בזכות התפילות שלו והאהבה שלו אליי. הוא ראה אותי שם כיפה על הראש ובכה משמחה. לפני מספר חודשים נפטר". אבל עד אז המשיך לחבוט בנשמה. הוא התגייס לצבא, ובמקביל הוכרז כשיאן הארץ בקרטה. בגיל 25 הוכתר לשיאן העולם. "הגעתי לפסגה זמנית וביקשתי להמשיך הלאה. קרטה וג'ודו הן אומנויות מאוחרות לעומת הג'יו ג'יטסו, ועכשיו התכוונתי לכבוש גם אותה".

המונח היפני מדבר על טכניקה רכה ומזכיר את דברי חז"ל "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". מסופר שתורת הלחימה נולדה כשמייסדה הבחין בענפי אורן קשיחים נשברים בסערה עזה בעוד גבעולים רכים שצמחו לצדם נכנעו, התכופפו ושרדו. הוא ניסח עיקרון: לפעמים דווקא צעד שנדמה כנסיגה מוביל לניצחון. "ניתן לנצל את כוחו של היריב נגדו ולהגיע להבסתו", מסביר תורג'מן. "לכן גם מי שנתפס כקטן וכחלש יכול להצליח". בעיקרה נועדה הג'יו ג'יטסו להגנה עצמית. "אדם חווה איומים, רוכש כלים בסיסיים ויכול להתגונן. בעבר נקלעתי למצבים מסוכנים ולמדתי שמספיקות מספר תנועות שמוכיחות שאתה מיומן כדי להרתיע אנשים. ובגלל שהן אכן עלולות לפגוע מתרגלים הלוחמים איפוק. אין לעשות שימוש בשיטה ללא איום ממשי".

עם העוצמה האמיתית נפגש כשמאמן בתחום הגיע לארץ והעביר סמינר. כפתיח, הציע לכל הנוכחים לאתגר אותו ולהתמודד מולו. "הייתי בטוח שאכניע אותו. במקום זאת, כשעליתי למזרן הוא נטרל אותי ברגע. זה היה משפיל. אמרתי: לא יכול להיות. ניסיתי שוב. ושוב. בפעם השלישית הבנתי שאני צריך להמשיך לטפס. תמיד שאפתי לטופ. להיות מושלם. ללכת עד הסוף. אז התחלתי מאפס. נסעתי לניגאטה שביפן ולבירה טוקיו והתמדתי שנים ארוכות. המשכתי לברזיל כדי ללמוד גרסה מיוחדת של ג'יו ג'יטסו". מאוחר יותר זכה בשיאנות אירופה מספר פעמים.

מהגישות הרוחניות שמאחור, חלקן הגדול מוגדרות כעבודה זרה, התעלם. "הן לא עניינו אותי במיוחד. למדתי מעט רייקי, טיפול אלטרנטיבי שמנסח כוונות שעל המרפא לכוון. נדהמתי לגלות מרכיבים יהודיים במובהק. למשל, שמות הוויה נלמדים בלשון הקודש, אבל המורים עצמם לא מבינים את המשמעות. בכלל, אוכלוסיות גדולות בעם היפני אוהדות את היהדות. כת המקוייה, למשל, מונה אלפי חברים ומאמינה שתפקידה לסייע ליהודים".

מורים מסוימים מלמדים את מה שהם מכנים 'אומנות לחימה יהודית'. לדבריהם, מקורה במסורת יהודית של קהילה תימנית-חבנית. יש לכך בסיס?

"אני לא חושב. אני מכיר אותה, והיא נראית לי כמו אומנות נפוצה, מקובלת וידועה. אבל ייתכן בהחלט שבתוכה משולבים מוטיבים יהודיים. אני השכלתי לאמץ את הכוח הפנימי הנפשי שהאומנויות מעניקות. הכוח להתמקד במה שאתה מבקש, למצות את היכולות שלך, להגיע לשיאים כמעט לא אנושיים, לקנות משמעת עצמית ולהתקדם ביעדים, לעמוד בלחצים אדירים. לפעמים אתה קורס, כואב לך, אתה תשוש, אבל לא מוותר לעצמך. אתה מקבל אנרגיה. נלחם נגד הסיכויים שלך. מיואש, אבל נלחם".

זאת תובנה שאתה עדיין נושא איתך?

"אם מנצלים אותה לטובה ניתן להצליח במלחמה נגד היצר ובלימוד תורה. אנשים יושבים מול הגמרא, משננים דף או שניים, מתעייפים ומוותרים. מעשנים סיגריה, עוסקים בעניינים שמסיחים את הדעת. התרגלתי לא להיות בינוני, לא להיות פרווה, והיום אני מתעל את ההרגל הזה כדי ללמוד וללמד. לא להיות פרווה בעבודת ה'. לא להישחק".

רבי ישראל סלנטר אמר: קשה הרבה יותר לשבור מידה אחת בנפש מאשר לצום כל החיים וללמוד את התורה כולה.

"נכון. נדרש מאיתנו לא להתפשר, להתגבר על החולשות. השיעור הזה עזר לי לאסוף כוחות ולשוב בתשובה".

להטיח

אגרוף בלב של ההתנגדות

זה קרה לא לפני שתקע דגלים בכל הר אפשרי. נישא, נעשה אב לשלוש בנות ובן. שב לארץ עטור תהילה, הקים את בית הספר והשתקע בנווה זיו הסמוך לנהריה; יישוב קטן שמאכלס משפחות מהמעמד הבינוני-גבוה, אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים. היו לו כבוד, פרנסה טובה ומשפחה מאושרת, ועדיין נפער בור עמוק. "תמיד היה חסר לי משהו", הוא אומר. "אחרי כל שיא אמרתי לאשתי: אבל בשביל מה כל זה? למה אנחנו כאן? בשביל מה כל המלחמה הזו? היא לא הבינה. 'מה זאת אומרת?', שאלה. 'יש לנו משרות מעולות ומשפחה נפלאה. למה לשאול שאלות כאלה?'. ואני התעקשתי: אדם לא נולד כדי לאכול פיתה ולנסוע בטויוטה. זה הציק לי. כל הצלחה הותירה בי טעם של תהייה".

במקביל, נתקל באבן נוספת. "שלחנו את הילדים לבית ספר וגילינו שהמערכת בעייתית, וחמור מכך: רוב הבעיות של הילדים נובעות מהמורים. איך אפשר להאמין למורה ששמח בשביתה ומתייחס אליה כאל יום חופש? אז הוצאתי אותם ולימדתי אותם בבית עד שנפתח בית ספר אחר, סביר יותר, בתפן".

יום אחד אמרה לו אשתו: ביישוב מעונה מתקיים שיעור של הרב רן בראון בקבלה ופילוסופיה. לך, תקשיב, אולי הוא יעניין אותך. למה לא, אמר לעצמו. חד פעמי. הלך והיה התלמיד הכי גרוע. הקשה, תקף, לא אהב את מה ששמע. אבל בינתיים נשבה. חזר בכל יום שלישי בערב. השיעור הפך לקבוע. בסוף שוכנע. אמר: אני חייב להתקרב. בנהריה הכיר את כ"ק האדמו"ר רבי דוד אבוחצירא וביקש הדרכה.

ואצלו אין אמצע. ביום שהחליט שהגיע לאמת, שזאת הבחירה שלו, שם כיפה, לבש ציצית, קיבל עול מלכות שמים. עכשיו האישה נבהלה. לא הייתה מוכנה. אמרה: הכול טוב ויפה, אבל שבת וכשרות? לא בשבילי. פשוט לא בשבילי. המשפחה הייתה חצויה. הוא כמעט התפרק. גמע הרבה פרקי תהילים. בכה לקדוש ברוך הוא, ביקש שיציל אותו ממשבר, שיעשה הכול כדי להחזיק אותם יחד. ורבי דוד הבטיח: יהיה בסדר.

ועדיין, לא יכול היה להכשיר את המטבח או לרשום את ילדיו לחינוך תורני. שלמות הבית התערערה. "רב ששוחחתי איתו הציע לי להשתתף בסמינר שבת של ארגון ערכים. יצרתי קשר עם הרכז בצפון, הרב יוסף זרקא, שעזר לנו מאוד. אמרתי לאשתי: בואי, ניסע לנופש עם קצת הרצאות ביהדות. הגענו למלון, והיא שואלת: 'רגע, לאן הבאת אותי? מי הם כל הרבנים האלה? אלה החברים שלך?'. רצתה לברוח. שכנעתי אותה להישאר עוד. נשמע קצת על חינוך, על שורשים, מה יש. ניגשתי לרב צביאלי בן צור והתחננתי: אתה חייב לעזור לי. אתה לא עוזב אותי עד שהעניין המשפחתי שלי נפתר. הוא ישב איתנו במשך שעות. דיבר, הסביר, ענה. עמל עלינו קשה מאוד. בסוף אמר: 'אתם שניכם אותו דבר. דתיים מאוד. אבל אולי לא שניכם יודעים את זה'. הוא צדק. בצאת השבת קיבלה אשתי עול מצוות. הכול השתנה".

ביום ראשון ביקר אותם הרב זרקא, שליווה אותם לאורך כל הדרך, והתעניין אם ירצו לבקר בבית הספר החרדי בנהריה. הוא נכנס והתרשם. ראה: חינוך זה חינוך, כבוד למורים זה כבוד למורים. הבין: אולי נעשות טעויות, אבל אין בעיה מהותית. נשאל האם יעביר את ילדיו וענה: חיובי חזק. הרב זרקא פרץ בבכי. זה גם היה הסימן לכך שהמנוחה באה. תמו הנדודים. משפחת תורג'מן הכשירה את המטבח וקבעה מזוזות חדשות. היום לומדים הילדים בבית ספר במעלות שמנוהל על ידי אברכים מרכסים.

ואיך הגיבו השכנים לדוס החדש שפתאום צץ ביישוב? "ביום שחבשתי כיפה ועטיתי ציצית הזדעזעה הקהילה הקטנה. כולנו מאוד קשורים. חברים באו וניסו להשפיע עליי. ביקשו להבין מה השתבש אצלי. דיברו איתי וראו שאני רציני. כשגם רעייתי שבה בתשובה והוצאנו את הילדים מבית הספר המקומי הוחלט לערוך כינוס בבית שלי במטרה לדבר על לבנו. הסכמתי. חשבתי שבמקום שאפשר לקלקל אפשר לתקן, והזמנתי את הרב יהודה יוספי מערכים. הם באו, והוא בא. אתה יכול לתאר לך איך הפגישה הסתיימה. יצאנו מחוזקים.

"כשכולם התפזרו אמר לנו חבר: 'טוב, נצטרך להתרגל. הבת שלי התחתנה עם ניגרי והיה קשה לי מאוד, אבל בסוף התרגלתי'. הזדעזעתי. ריבונו של עולם, אמרתי, אם בת ישראל מתחתנת עם ניגרי אנחנו חייבים לשוב ליהדות מהר. פחדתי על הילדים שלי. בסופו של דבר הכינוס הזה היה אחד האירועים המחזקים ביותר בשבילנו. אולי גם בשבילם".

להגן

על הראש עם הרוחניות

מאז, בעצת רבו, נשאר בנווה זיו, מלמד ומחזק את תושביו. הוא מצטנע, אבל אנשים שנחשפים לפעילות הקירוב בצפון מדברים על מהפכה של ממש ועל משפחות ששבות בעקבותיו. "יש לנו בית כנסת קטן, ובכל בוקר מתקיימת בו תפילה במניין. בשבת המניין גדול יותר. אני מנסה לחזק, אבל לא מתיימר להיות דמות שיודעת מספיק". בעתיד, הוא מקווה, יקום גם מקווה טהרה. היישוב האנטי דתי מתקשה לקבל זאת, אבל הוא אופטימי. "בלי עין הרע, יש גם אנשים טובים שרוצים בהתפתחות הרוחנית. אני מניח שנצליח".

ועל אף הכול, היה מעדיף לעקור ולשקוע במקום תורה. "אני חולם על חיים לצד לומדי תורה בקהילה חרדית כמו רכסים. הילדים שלי משחקים לבד. אין להם הרבה חברים. ביישוב אחר יהיה להם קל יותר. וכאמור, אני טוטלי. אנשים שמדברים בתפילה מאוד מפריעים לי. אנשים שמדברים לשון הרע מאוד מכאיבים לי. אני מעוניין להתקרב עוד לקדוש ברוך הוא, ולמרות שכולנו יודעים שאין שלמות בעולם ארגיש נוח יותר בשכנות לבני תורה יראי שמים. אבל רבי דוד מניא אותי מהמחשבה הזאת. הוא אומר: 'אסור לך לעזוב'. אז בינתיים אנחנו נשארים".

גם עולם אומנויות הלחימה הרוויח. "עשיתי בו שינויים. פעלתי שלא ייערכו תחרויות בשבת. אני נלחם כמו אריה שזה לא יקרה. הכנסתי רוח אחרת, כמו הפרדה במועדון. הסברתי להורים שצורת הלימוד משתנה בין בנים לבנות ושכך מגיעים להישגים טובים יותר, והם הסכימו. כשרואים אותי עם הזקן והציצית מתייחסים אליי אחרת. לפעמים מגיעים נערים או הורים עם ילדים אחרי שנשלחו אליי על ידי מחלקת הרווחה של העירייה וחושבים: מי העוף המוזר הזה? אבל בסוף הם לומדים להכיר ולהוקיר.

"ברחבי הארץ וגם בצפון פועלים בתי ספר לא מעטים עם מורים טובים, אבל דווקא אצלנו ההצלחות ייחודיות. החניכים שלנו זוכים בתחרויות באופן לא ממש מוסבר ומושכים אלינו צעירים. הפכנו לאבן שואבת. כולם יודעים שאצלנו יצטיינו יותר, ואני מאמין שזה קורה בגלל השילוב הרוחני והיהודי".

אתה חש ניגוד בין העיסוק בתורת לחימה, תורת הגוף, והעיסוק ברוח היהודית ובתורה הקדושה?

"באופן בסיסי, עלינו לשמור על הגוף כדי שיתפקד כראוי ויעניק לנו כוח לעבוד את ה'. לאכול בריא, להתנהל בריא. לעסוק בפעילות גופנית מינימלית, כמו שהרמב"ם כותב. כל מה שמעבר בהחלט מוגזם. בספורט אומרים: ספורטאים מתים בריאים. אין צורך להשקיע יותר מדי. באשר לתחום שלי, יש בו את היכולת לייצב אופי, אבל הוא לא מתאים לכולם. הוא מציל ילדים מהרחוב, אבל יש שבאים אליי ולאחר תקופה אני אומר להם: תשמעו לי, אל תבזבזו את הזמן שלכם. לכו ללמוד תורה. אתם מפספסים את העיקר, וחבל על כל יום שעובר".

הגמרא אומרת שהתורה קרויה אדם כי היא מתשת את כוחו. אתה מכיר את הביטוי הפיזי של המאמר הזה?

"ריש לקיש היה גיבור לודאי והיה קופץ את הירדן מגדה לגדה. רבי יוחנן נדהם מכוחו הרב ואמר לו: 'חילך לאורייתא', ומרגע שהחל ללמוד תורה כבר לא שחזר את הגבורה שלו. מאז שחזרתי לשמור מצוות אני לא מגיע להישגים שלי מפעם. זה כבר לא אותו דבר. אבל אני לא מצטער. עוד מעט אני מסיים את 'דרך ה'' לרמח"ל יחד עם כל התלמידים, והבטחתי להם שנערוך סעודת סיום גדולה. אני גם לומד מסכת תענית ומתמוגג, אחרי שלמדתי מסכת ברכות ומסכת שבת. זה התענוג הגדול ביותר".

חילך לאורייתא.

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות, הקליקו כאן.